תוכן אחרון של Chimp

בני גנץ הודיע ב-19 באוקטובר כי כחול לבן פורשת מהמרוץ לכנסת, שמונה ימים לפני הבחירות שנקבעו ל-27 באוקטובר. לפי הדיווח המלא בג'רוזלם פוסט, המפלגה נותרה בעקביות מתחת לאחוז החסימה בסקרים.

במסיבת עיתונאים שקיים בהמשך הערב קיבל גנץ אחריות לתוצאה הפוליטית. הוא אמר שלא הצליח לשכנע מספיק מהציבור בדרכו, אך הוסיף שימשיך לפעול להקמת ממשלת אחדות ציונית רחבה. בוואלה דווח על הודעת הפרישה ועל קריאתו לממשלת אחדות.

הפרישה מצמצמת את הסיכון שקולות של מצביעי מרכז ילכו לאיבוד מתחת לאחוז החסימה, אבל גם מסיימת בשלב הזה את הריצה העצמאית של מי שכבר התמודד מול הליכוד כשווה בין שווים. בין 2019 ל-2020 כחול לבן הגיעה ל-33 מנדטים, וגנץ כיהן לאחר מכן בשתי ממשלות אחדות עם בנימין נתניהו.

במחנה המתנגד לנתניהו בירכו על ההחלטה ומיהרו לפנות למצביעי כחול לבן. גדי איזנקוט כינה אותה החלטה נכונה ואחראית, יאיר גולן הדגיש את האחריות המשותפת לניצחון מחנה השינוי, ויועז הנדל קרא לתומכי גנץ לעבור למפלגת המילואימניקים והכלכלית.

העיתוי מדגיש עד כמה המהלך היה חד: כחול לבן השיקה רק בשבוע שעבר קמפיין חדש תחת הסיסמה "בוחרים אחדות, מצילים את המדינה", וכעבור ימים ספורים החליטה להסיר את מועמדותה.

יו"ר ישר! גדי איזנקוט תקף הבוקר בריאיון לכאן חדשות ברשת ב' את נפתלי בנט ואביגדור ליברמן, לאחר פגישתם אתמול. הוא טען שהימנעותם מקביעת כללים לבחירת מועמד הגוש לראשות הממשלה פוגעת בסיכוי לנצח, וכינה את ההתנהלות הזאת "פוליטיקה ישנה של פוילשטיקים". הדיווח המלא ב-ynet

איזנקוט הבהיר כי רוטציה ומשרת ראש ממשלה חלופי אינן עומדות מבחינתו על הפרק. לדבריו, ראש ממשלה צריך להיבחר לארבע שנים, והציבור הוא שיכריע בין המועמדים לפי הניסיון והמנהיגות שהם מציעים.

ישראל ביתנו השיבה שאין לליברמן אגו, וכי המפלגה מחויבת להקמת ממשלה ציונית ללא נתניהו, המפלגות הערביות והחרדיות. בתגובה נוספת רמזה המפלגה שאיזנקוט עשוי להסתמך על רע"מ, וקראה לו להבהיר מי יהיו שותפיו לאחר הבחירות.

יו"ר הדמוקרטים יאיר גולן קרא לצדדים להפסיק לתקוף זה את זה ולעבוד יחד כגוש. העימות הפומבי ממחיש שהמחלוקת בין המפלגות אינה רק על מסרים, אלא גם על הדרך שבה ייבחר מועמד הגוש לראשות הממשלה ועל הרכב הקואליציה שהן מבקשות להקים.

איזנקוט אמר עוד שמי שמכוון לראשות הממשלה עם שמונה מנדטים אינו מבין את המצב הפוליטי, וחזר על התנגדותו לרוטציה ולממשלת חילופים.

שבעים ותשעה שופטים ורשמים בכירים הושבעו ב-15 בספטמבר בבית הנשיא בירושלים, בטקס המינויים הרחב הראשון לאחר הקפאה שנמשכה 18 חודשים. לפי הדיווח בג'רוזלם פוסט, הקבוצה כוללת 62 שופטים ו-17 רשמים בכירים.

איפה הם ישובצו​

מבין השופטים, שישה מונו לבתי המשפט המחוזיים, 44 לבתי משפט השלום, המשפחה והנוער, ו-12 לבתי המשפט לתעבורה. גם לאחר ההשבעה נותרו 14 תקנים שיפוטיים פנויים. בבית המשפט העליון מכהנים עדיין 11 שופטים בלבד מתוך 15 תקנים.

המחלוקת לא הסתיימה​

הטקס הפגיש את שר המשפטים יריב לוין ואת נשיא בית המשפט העליון יצחק עמית לאחר עימותים משפטיים חוזרים סביב המינויים. לוין הציג את המינויים כהוכחה לכך שהוועדה לבחירת שופטים מסוגלת להגיע להסכמות ולגוון את הרכב בתי המשפט. עמית הדגיש את עצמאות השופטים ואת חובתם להכריע ללא פחד, גם בהחלטות קשות או לא פופולריות.

המינויים אושרו בשתי ישיבות של הוועדה לבחירת שופטים, ב-28 ביוני וב-1 ביולי. הוועדה התכנסה לאחר שבג"ץ הורה ללוין לפעול למילוי התקנים בבתי המשפט המחוזיים, ובייחוד לנוכח המחסור בבאר שבע ובחיפה.

עבודה מהבית הפכה חתולים לכוכבים קבועים בשיחות וידאו. הופעה מקרית לשנייה יכולה להיות משעשעת, אבל יש בעלי חתולים שהופכים כל ישיבה להצגה: מרימים את החתול למצלמה, עוצרים דיון כדי לספר מה הוא עושה ומצפים מכל המשתתפים להגיב בהתלהבות.

הבעיה אינה החתול אלא חוסר ההתחשבות. ישיבה נועדה להעביר מידע ולקבל החלטות. עמיתים אינם קהל שבוי לתוכן על חיית המחמד, ובוודאי שלא בכל פגישה מחדש. מה שנחמד פעם אחת נעשה מעיק כשהוא גוזל זמן ומסיט את השיחה.

אפשר לסגור דלת, להשתיק לרגע או פשוט להמשיך בלי קריינות. אם החתול קפץ על השולחן, אין חובה להפוך את האירוע לסעיף בסדר היום.

חובבי חתולים מבקשים לעיתים שיכבדו את הקשר שלהם לחיה. אותו כבוד צריך לפעול גם בכיוון ההפוך: לקבל שלא כל עמית רוצה לעצור עבודה כדי למחוא כפיים לחתול מול המצלמה.

מותר לאהוב חתול, להשקיע בו ולהרגיש שהוא חלק מהבית. מה שלא סביר הוא לדרוש מכולם להתייחס לבעלות על חתול כאילו היא זהה להורות לילד.

ההשוואה הזאת מופיעה סביב ימי חופשה, סדרי עדיפויות, ברכות ליום המשפחה ואפילו ויכוחים במקום העבודה. ברגע שמישהו מצביע על הבדל, התגובה היא לעיתים כאילו העליב קשר משפחתי. אבל קשר רגשי חזק אינו מבטל הבדלים באחריות, בתלות, בחינוך ובמעמד החברתי והמשפטי.

אפשר לומר שהחתול חשוב מאוד בלי לאמץ את כל אוצר המילים של הורות ובלי לדרוש הכרה ציבורית זהה. הבעיה אינה הכינוי הפרטי "הילד שלי", אלא הציפייה שמעסיקים, חברים וקרובי משפחה יארגנו את היחס שלהם בהתאם לדימוי הזה.

מי שבחר לגדל חתול בחר במחויבות כלפיו. הבחירה ראויה לאחריות, אבל היא אינה מעניקה קדימות אוטומטית בתור, בלוח החופשות או בכל ויכוח על זמן. אהבה לחיית מחמד אינה זקוקה להשוואה מוגזמת כדי להיות אמיתית.

יש חובבי חתולים שמודיעים כבר בתחילת היכרות שהחתול הוא שיכריע אם הקשר ימשיך. אם הוא מתחבא, שורט או פשוט אינו מתקרב, האדם שמולם מקבל מיד ציון שלילי באופי.

זו דרך נוחה להחליף היכרות אמיתית באמונה טפלה. תגובה של חתול יכולה להיות מושפעת מריח, קול, תנועה, ביקור במקום זר או מצב רוח רגעי. היא אינה בדיקת יושר, התאמה זוגית או איכות מוסרית.

ברור שמי שחי עם חתול צריך בן או בת זוג שיוכלו לחלוק את הבית בלי לפגוע בו. אפשר לשוחח על אלרגיה, ניקיון, טיפול וגבולות. אבל להפוך כל נשיפה של החתול לפסק דין זו התחמקות מהאחריות לקבל החלטות בעצמך.

החתול אינו מטפל זוגי ואינו קורא מחשבות. אם מישהו אינו מתאים, עדיף לומר זאת בכנות. אין צורך לייחס לחיית מחמד יכולת מסתורית כדי להצדיק חוסר עניין או להעליב אדם שהחתול לא התיישב עליו בתוך חמש דקות.

יש לבעלי חתולים משפט קבוע: חתולים הם החיות הכי נקיות בעולם. איכשהו המשפט הזה אמור למחוק את המסלול הפשוט שבין ארגז החול, רצפת הבית, השיש ושולחן האוכל.

חתול שמלקק את הפרווה שלו אינו מחטא את הכפות. כשהוא יוצא מהארגז וקופץ למשטח שעליו חותכים ירקות או מניחים לחם, זו בעיית היגיינה רגילה לגמרי. לא קסם, לא אופי ולא עלבון אישי לחתול.

החלק המעצבן באמת הוא הביטול האוטומטי של כל הסתייגות. מי שלא רוצה חתול ליד הצלחת מוצג כמפונק, סטרילי או שונא חיות. בעל הבית רשאי לחיות איך שהוא רוצה, אבל אורחים רשאים לדעת היכן החתול מסתובב ולהחליט אם נוח להם לאכול שם.

אהבה לחתול אינה תחליף לניקוי משטחים ולהפרדה ברורה בין ארגז החול לאזור הכנת המזון. מי שמארח צריך לדאוג לזה, במקום לדרוש מהאורחים להעמיד פנים ששערות וכפות על השיש הן חלק מהתפריט.

בחלק מקבוצות חובבי החתולים, בקשה לעזרה הופכת מהר מאוד למסע האשמה. אם אדם אינו מוכן לקחת חתול לאומנה, מיד מופיעות תגובות על אדישות, אנוכיות והיעדר לב.

אומנה היא התחייבות אמיתית. היא דורשת מקום, זמן, כסף, ניקיון ולעיתים גם הפרדה מחיות אחרות או התמודדות עם טיפול רפואי. לא כל דירה מתאימה, לא כל שותף מסכים, ולא כל אדם יכול להכניס הביתה חתול לזמן בלתי ידוע.

מי שמסרב אינו חייב לפרסם תיק רפואי, חוזה שכירות או פירוט חשבון בנק כדי להצדיק את עצמו. אפשר לבקש עזרה ולהסביר את הדחיפות בלי להפוך זרים לנאשמים. לחץ רגשי גם יוצר אומנות לא יציבות: אנשים מסכימים מתוך אשמה, ואז מגלים שאינם מסוגלים לעמוד בכך.

חובבי חתולים שרוצים לבנות מערך הצלה רציני צריכים לכבד תשובה שלילית. התנדבות שמושגת באמצעות השפלה פומבית אינה נדיבות, אלא העברת האחריות למי שהיה נוח ללחוץ עליו באותו רגע.

לבקר בבית עם חתול פירושו לפעמים לקבל רשימת הוראות עוד לפני שהתיישבת: לא לפתוח את החלון, לבדוק את הדלת פעמיים, להזיז את הכוס מקצה השולחן, לשמור על הצלחת ולא להשאיר תיק במקום שהחתול אוהב. כל הבית מאורגן סביב בעל החיים, וגם האורחים מגויסים מיד למשטר הזה.

אם משהו משתבש, האחריות עוברת במהירות למבקר. החתול חטף אוכל מהצלחת? לא שמרת מספיק. הוא ברח לחדר המדרגות? פתחת את הדלת לא נכון. הוא שרט אותך? כנראה לא קראת את שפת הגוף שלו. הבעלים כמעט תמיד מוצאים דרך להפוך את ההתנהגות שלו לטעות של האדם שנכנס לבית.

אורח צריך לכבד בית של אחרים, אבל האירוח פועל לשני הכיוונים. מי שמזמין אנשים צריך לאפשר להם לשבת, לאכול ולנוע בלי דריכות מתמדת. אם החתול דורש פיקוח רצוף, האחריות נשארת אצל הבעלים ולא עוברת לכל מי שבא לקפה.

יש מקומות עבודה שמציגים חתול שמסתובב במשרד כאילו מדובר בבונוס מגניב. בפועל, מישהו הכניס בעל חיים למרחב משותף והחליט בשם כולם ששיער על הכיסאות, קפיצה על שולחנות והפרעות בזמן עבודה הם חלק מהאווירה.

החלק המעצבן במיוחד הוא התגובה לכל הסתייגות. מי שלא רוצה חתול ליד המחשב או בתוך התיק מיד מוצג ככבד, קר או חסר שמחת חיים. חובבי חתולים מניחים שהחיבה שלהם היא ברירת המחדל, ושכל השאר צריכים להסביר את עצמם.

משרד אמור להתאים לבני האדם שעובדים בו. אם רוצים לאפשר נוכחות של חיות, זה צריך להיעשות רק בהסכמה אמיתית ועם אזורים נקיים וברורים. חתול אינו קישוט ארגוני, ועובד אינו חייב ללטף אותו כדי להיחשב חברותי.

יש בעלי חתולים שמצהירים כבר בתחילת היכרות ש"החתול היה כאן קודם", כאילו עצם הוותק שלו מבטל מראש כל צורך בפשרה. המשפט הזה נשמע להם חמוד ונאמן, אבל בפועל הוא מודיע לצד השני שאין טעם לדבר על שינה, ניקיון, נסיעות או גבולות בבית. התשובה כבר נקבעה, והחתול תמיד מנצח.

לא הבעיה היא שאדם קשור לחיית המחמד שלו. הבעיה היא הפיכת הקשר הזה לכלי שסוגר כל דיון. זוגיות דורשת משא ומתן בין שני אנשים, לא מבחן שבו אחד מהם נדרש לקבל חבילה מוכנה ולשתוק.

מי שלא מוכן להזיז קערה, לסגור דלת או לשנות הרגל קטן למען בן או בת זוג לא מפגין אהבה גדולה לחתול. הוא פשוט מסרב להתחשב באדם שמולו. לפחות כדאי לומר את זה ביושר, בלי לעטוף את העקשנות בסיפור מתוק על נאמנות.

טיפול וטרינרי יכול להיות יקר ומצב חירום יכול להפתיע כל אחד. ועדיין, יש משהו מקומם בבעלי חתולים שמאמצים עוד ועוד חיות בלי יכולת לממן טיפול בסיסי, ואז מפעילים לחץ רגשי על כל הסביבה לפתוח את הארנק.

בקשת עזרה חד פעמית אינה הבעיה. הבעיה מתחילה כשהתרומות הופכות לתוכנית הקבועה: אין חיסכון, אין ביטוח, אין גבול למספר החתולים, וכל חשבון חדש מוצג כאחריות מוסרית של חברים וזרים. מי שלא תורם מיד מקבל רמזים שהוא אדיש לסבל.

אחריות כלפי חתול מתחילה לפני האימוץ. היא כוללת בדיקה אם אפשר לעמוד במזון, בציוד ובטיפול רפואי צפוי. חמלה של אחרים היא רשת ביטחון אפשרית, לא תקציב שאפשר לבנות עליו מראש.

יש שוכרים שמכניסים חתול לדירה בניגוד להסכם ואז מספרים על זה כאילו הצליחו לעבוד על מערכת מרושעת. בפועל, מי שנשאר עם שריטות בדלתות, רשתות קרועות, שיער בכל פינה ולעיתים צורך בניקוי יסודי הוא בעל הנכס או הדייר הבא.

אפשר להתווכח עם איסור גורף על חיות מחמד, ואפשר לבחור לא לשכור דירה שתנאיה אינם מתאימים. מה שלא הוגן הוא להסכים לתנאי, להפר אותו בסתר ואז ללעוג למי שמגלה. אהבה לחתול אינה מעניקה פטור מיושר בסיסי או מאחריות לנזק.

מי שבטוח שהחתול שלו לא גורם שום בעיה יכול לבקש אישור כתוב, להציע פיקדון מתאים ולהתחייב להשיב את הדירה למצבה. הסתרה אינה הגנה על בעל חיים. היא פשוט העברת הסיכון לאדם אחר.

יש בעלי חתולים שמאשרים מפגש, גוררים את כולם לתיאומים ואז מבטלים ברגע האחרון כי החתול נראה להם עצוב, כי הוא לא רגיל להישאר לבד, או כי פתאום הוחלט שאי אפשר לעזוב אותו לכמה שעות. פעם אחת זה מובן. כשהדבר חוזר על עצמו, זו כבר לא מסירות אלא זלזול בזמן של אנשים אחרים.

החלק המעצבן במיוחד הוא הציפייה לקבל על כך מחיאות כפיים. מי שמעז לומר שנמאס לו לשנות הזמנות ולפנות ערב לחינם מוצג כאדם חסר לב שלא מבין קשר עם חיה. אבל התחייבות לחתול לא מוחקת התחייבויות לחברים, לבני משפחה או לדייט.

אם החתול באמת אינו מסוגל להישאר לבד, האחריות היא של בעליו למצוא פתרון ולהודיע מראש. אנשים אחרים לא צריכים לחיות בכוננות לפי מצב הרוח של חיית המחמד שלכם.

כשחתול בית מיילל שוב ושוב בלילה, הבעלים שלו אולי לומדים לסנן את הרעש. השכנים בדירה הצמודה אינם חייבים לפתח את אותה יכולת. קירות משותפים אינם הופכים הפרעה פרטית לעניין שאסור לדבר עליו.

התשובה המעצבנת ביותר לתלונה היא “זה חתול, מה אפשר לעשות”. אפשר לפחות להכיר בכך שיש בעיה, לבדוק מה גורם להתנהגות ולנסות לצמצם אותה. בעלות על חיית מחמד כוללת טיפול גם בחלקים הפחות חמודים שלה, ולא רק צילום של הרגעים הנעימים. מי שבחר להחזיק חתול בדירה צפופה בחר גם להתמודד עם ההשפעה שלו על סביבת המגורים.

ברור שלא כל קול חד־פעמי מצדיק עימות, ושאף דירה אינה שקטה לחלוטין. תינוקות בוכים, אנשים מזיזים כיסאות וכלבים נובחים. אבל דווקא משום שחיים בבניין מחייבים סובלנות הדדית, אסור להפוך את הסובלנות לפטור קבוע. לילה אחר לילה של יללות אינו “קצת רעש של חיים”; זו הפרעה חוזרת שמצדיקה שיחה ותגובה רצינית.

חובבי חתולים נעלבים לפעמים מעצם ההשוואה בין הקול של החתול לרעש. מבחינתם זו תקשורת מתוקה של בעל חיים אהוב. לשכן שמתעורר בשלוש בבוקר זו פשוט יללה מעבר לקיר. האהבה של הבעלים אינה משנה את עוצמת הקול ואינה מחזירה לאחרים את שעות השינה.