כדור פלאפל עצום, בתוך פיתה מדהימה,
כל כולי המום, מטחינה כה נפלאה.
רחשו בקרבי רוחות, סערה אדירה,
כאילו גורל העולם הונח — בצלחת הקטנה.
הו, פלאפל קסום, עגול ונשגב,
הו, טחינה זוהרת, לבבי אלייך נשאב!
מי ייתן ויימשך הרגע, מי ייתן ולא תכלה,
כי מה רב הוא האושר — בפיתה עם טחינה!
הבצל נפל כטל על פני הממלכה, העמבה הזהובה האירה את החשכה,
והפטרוזיליה ריחפה ברוח חרישית,
כמלאכים המבשרים: הגיעה ארוחה אמיתית.
ניגשתי אל הפיתה ביראת מלך קדמון,בידי האחת מפית, ובלבי חזון.
נשכתי נגיסה — והיקום עצר, ואף כדור הארץ לרגע מאחור נותר.
הו, פלאפל קסום, עגול ונשגב,
הו, טחינה זוהרת, לבבי אלייך נשאב!
מי ייתן ויימשך הרגע, מי ייתן ולא תכלה,
כי מה רב הוא האושר — בפיתה עם טחינה!
עתה נותרה בידי רק מפית מקומטת,וטיפת טחינה על חולצה — מזכרת נצח נחתמת.
אך בלבי נחרט היום באותיות של זהב: אכלתי פלאפל — ויצאתי מאוהב.
ואם ישאלוני: "מה פשר החגיגה?"
אענה במבט עמוק, כמעט בדמעה: לא ארמון, לא אוצר, לא כתר ולא תהילה —רק פלאפל חם, טחינה, ופיתה מדהימה.
