לנושא האשכול,
זה מזכיר את שאלת האני והאחר
"אני מוגדר כסובייקטיביות, כפרט, כ'אני', דווקא כיוון שאני חשוף לאחר"
אצל עמנואל לוינס, כוליות ואינסוף זה ההבדל בין לחיות בסרט של עצמך לבין האחרות, כמו שמתפוצצת הבועה שלך.
כוליות דומה למצב העניינים הטבעי, סדר היום של הכושי הבינוני
אתה קם בבוקר, ובראש בראשונה דואג לנוחיות שלך, מקטלג את הסובבים אותך במגירות. ואתה לא באמת רואה אף אחד, אתה רואה את מה שהם מביאים לך.
האינסוף זה כשאתה פתאום קולט את הבנאדם שמולך. אשכרה מסתכל לו בעיניים. האחר הוא עולם ומלואו, שלם וגם פגיע, והנוכחות שלו מכריחה אותך לצאת מעצמך למענו. אפילו אם הנכות לא ניתנת להכיל, לוינס לא מאמין שניתן להבין לליבו של האחר פשיטא, האחר נמשל לאינסוף
דרך אגב, פה לוינס מחבר את "הנפרדות המוחלטת" הזאת לאלוהים. הוא לא מבין אותו כישות שמיימית-מטאפיזית מרוחקת. הוא רואה אותו באינסוף הזה. זו זו הדרך היחידה לפגוש אותו, לפתוח את הדלת לאחר, ולהפרד מהאגו. וזאת איננה חולשה בשום פנים אופן. אפשי להמשיל זאת לאברהם אבינו
ניקח לדוגמא את המידות של אברהם אבינו ע"ה
לוינס מדגיש את ה- "לך לך". האמירה פה היא שבניגוד לאגדות כמו אודיסאוס היווני של הומרוס, שיצא למסעות ובסוף חזר הביתה (אל ה"כוליות"), אברהם עוזב את כל מה שהכיר והולך אל ארץ זרה. הוא פותח את עצמו ל"אחרות". בלי שנודע לו מה מחכה לו.
המוסר השכל מאברהם אבינו לנוכח הדברים, היא שהנהגתו מול האנשים הסדומאים הידועים לשמצה, גם כן מהווה מופת פילוסופי-מוסרי אליבא דלוינס. קודם הוא מכיר בכוליות של עצמו: ואנוכי עפר ואפר. ומתוך שבירת האגו הוא מוצא את האינסוף שבאחר. הוא מצליח לראות בעיני רוחו, את "הפנים" הזרות של אנשי סדום, מעבר לכל הקטלוגים וההגדרות של "רשעים" או "חוטאים". כמו שהוא מתנער מעונש קולקטיבי בצורה תקיפה.
אבל אברהם של לוינס עושה פה משהו כמעט כמו לא-אנושי: הוא מפוצץ את הבועה של עצמו, בהבנה של רמת הפגיעות והשבריריות האנושית. הוויתור הזה על המוסרנות הצדקנית והמזויפת, על השפיטה הדוגמטית הוא הוא שבירת הכוליות.
מכאן הדעה האמיתית של לוינס, כזו שמנערת מעליה את הדתיות הבורגנית.
אל לנו לדרוש שקט נפשי או חוויות רוחניות בשמיים.
אלוהים זה נצח אינסופי שנחשף אך ורק דרך מהסדק בינך לבין הדאגה לזולת. ברגע שאברהם מסובב את הגב בתגובה, כדי להילחם על חייהם של אנשים שבכלל אינו מכיר, הוא מוכיח את האתיקה של דת האמת. המוסר הוא כשאתה מתפרק מהאגו ומתמסר לזולת, כאן אתה מגלה את אלוהים.
ניסיתי לחדש לדיון כקוצר ידי, אפילו אם יצא פשטני קמעה.
"ואין צדיק כבן עמרם"
