אין הבדל עקרוני בין מה שפסיכיאטרים מציעים לבין מה שרופאים מציעים. פשוט הלא-נודע במקרים של הנפש הוא גדול יותר כי יש כל כך הרבה משתנים משפיעים שהם סביבתיים, היסטוריים אישיים שקשים לחיזוי, ורק חלק הם ביולוגיים, והביולוגיים נמצאים במוח שהוא תחום ש99% ממנו עוד לא נחקר.
קח למשל את רפואת ימי הביניים. היית פוסל את כל הרפואה כי היא לא מספיק מבוססת לזמנה? לא. אותו דבר עם פסיכיאטריה. לרוב התרופות שמוצעות מוכחות כיעילות מבחינה אמפירית אבל קשה להסביר את המנגנון הסיבתי מאחורי מה שהופך אותן לאפקטיביות.
באופן דומה מה שאתה אומר על פסיכיאטריה תקף גם לגבי פסיכולוגיה קלינית.
יש כאן כמה שאלות. התחום רעוע כבר מהבסיס.
בקשר לטענה שאין הבדל בין מה שרופאים מציעים זה ממש לא נכון.
ברפואה הגישה המקובלת למחלה היא חריגה ביולוגית שגורמת לבעיה ותפקוד לקוי של אחת ממערכות הגוף.
בפסיכיאטריה המושג מחלה משתנה מאוד.
ממחקרים שקראתי ועבודה שעשיתי זה לא נראה המצב. הם משתמשים בכלים יוריסטים וסטטיסטיים כדי לקבץ מאפיינים מסויימים, אבל גם אם נניח שהמרחק מספק (וגם שם הדרך שהגיעו לרף של מרחק מסויים מאוד לא מדעי ברמה שזה לא איזה חוק טבע שגילו), עדיין לא ניתן לקבוע שזה מחלה ולא נגיד מבנה אישיות מסויים.
וזה מעבר ל"האם מבינים את המנגנון". גם ברפואה הכללית לא תמיד המנגנון ידוע, אבל כן אפשר להצביע על חריגה מסויימת. בפסיכיאטריה זה שונה לחלוטין.
אפילו הרף של נגיד 5 סימפטומים מתוך 9 זה לא רף אמיתי ברמה שבתסמין החמישי האדם הופך לחולה. חלק מזה זה מסורת מחקרית לא מבוססת מספיק, וחלק מבוסס על מחקרים שנוגעים לתפקוד מסויים. אבל שוב כל מחקר בודק משהו מאוד ספציפי ולא מעיד על מקרה קליני אמיתי.
בהרבה מקרים אפילו זה לא באמת קיים (כמו למשל Kendler and Gardner 1998)
אדם יכול לסבול מ2 ולסבול ואדם יכול להיות עם 7 ולתפקד.
ואני לא נכנס למצבים שונים בגלל סיבות שונות, או למספר הפרמוטציות שאפשר להוציא מתוך ה9 מ5 עד 9.
גם אבחנות משתנות. אתה יודע שעכשיו אם אתה עצוב שבועיים לא משנה למה אתה נחשב למקרה קליני? גם שם זה סף שרירותי. זה לא שביום ה14 אתה עובר רף מסויים שממנו אתה חולה. זה נראה כמו בדיחה שלא תראה ברפואה הכללית.
גם מהבחינה המחקרית, כדי לחקור משהו אתה צריך לדעת מה אתה מודד ובודק. בפסיכיאטריה הבעיה אפילו כמה רמות מעל במה שבתחומים אחרית קוראים מטא שפה או מטא תחום. בהרבה מקרים לא יודעים בכלל מה מחפשים. הבעיות מתחילות כבר מהבסיס. איך אפשר לחקור תחום מסויים אם אין בו בסיס חזק שממנו מניחים דברים ובונים תורה?
וגם היעילות של הרבה משפחות תרופות נתון בספק מחקרי. חלק אני גם מניח בגלל הורדת רף, אבחון יתר וכל השרלטנות הרגילה, אבל חלק באמת מעלה שאלות.
יש מצב גם שהטיפול הוא גרימת נזק מבוקר ולא טיפול אמיתי במחלה. זאת השערה שהעליתי ואנסה לבדוק אותה.
אני גם מצפה לשקיפות מהפסיכיאטרים שיגידו גם מה כן יודעים, מה לא יודעים, מה זה מחלה ולא להכניס שטויות לאנשים שלא מתעמקים בספרות המקצועית כמו שראיתי בכתבות או כאן בפורום. אבל זה כבר קשור למטופלים עצמם ולאתיקה המקצועית ופחות לביקורת שלי.
יש כמובן עוד ביקורות מעוד כיוונים שמקשים מאוד להגן על התחום. אני מרחם על אנשים עם בעיות נפשיות שצריכים לסמוך על תחום כזה.
(בכספ אפילו הבאתי תחומים כאלה כדי להגן על תיאוריות של המאה ה19 כחלק מניסיון לערער את הסמכות לשאלה "מהו מדע?")