דרך אגב, אצל היידגר הרטוריקה היא לא רק עניין של שכנוע. היא קשורה לאופן שבו האדם בכלל מבין את העולם. הרי לפני שאני מנסה לשכנע מישהו בטיעון מסוים, אני כבר נמצא בתוך עולם, מדבר בשפה מסוימת ומבין דברים דרך אנשים אחרים. אני לא מגיע למציאות מוואקום מאופס, אלא כבר נמצא בתוכה עם הנחות, דעות ואופני הבנה מסוימים.
וזה גם מה שמעניין בקריאה של היידגר באריסטו, במיוחד בהרצאות משנת 1924. הוא לא חוזר לרטוריקה האריסטוטלית רק כדי להבין איך בונים נאום משכנע, אלא כדי להבין משהו עמוק יותר על האופן שבו האדם נמצא בעולם ומגלה אותו. במובן הזה, הרטוריקה נעשית אצלו כמעט הרמנויטיקה של היומיומי, כלומר ניסיון להבין את תמונת הרקע שבתוכו האדם כבר חושב, מדבר ופועל.
ה-Logos, למשל, הוא לא רק לוגיקה או הסקה מופשטת. הוא גם דיבור, Rede. דרך הדיבור בני אדם משתפים עולם, מבטאים את הדאגות שלהם ונותנים משמעות לדברים. זה לא דיבור שמגיע רק אחרי שכבר הבנו את המציאות, אלא משהו שדרכו המציאות עצמה נעשית מובנת לנו.
אצל אריסטו זה די מתחבר לכך שהרטוריקה עוסקת בעניינים המשתנים של החיים ולא בדברים הכרחיים כמו המתמטיקה. האדם צריך לשקול, לדון ולשפוט, ולכן ה-Logos הרטורי הוא לא רק מבנה של טיעון, אלא דיבור היומיומי של בני אדם שחיים יחד וצריכים להבין איך לפעול במצבים מסוימים.
גם ה-Pathos מקבל אצל היידגר משמעות אחרת. הוא לא סתם רגש לא רציונלי שמפריע לשכל, אלא קשור למצבי הרוח שדרכם האדם פוגש את העולם. כשאני מפחד ממשהו, הדבר עצמו מופיע בפניי בצורה שונה מאשר במצב שבו אני לא מפחד ממנו. הפחד לא מתווסף להבנה רק אחרי שהיא כבר קיימת, אלא משפיע על האופן שבו הדבר מובן לי מלכתחילה.
וזה מעניין ביחס לאריסטו, כי גם אצלו הפאתוס קשור לשינוי בשיפוט. הרגש הוא לא רק משהו שנמצא בצד, בזמן שהשכל עובד באופן נפרד. הוא יכול לשנות את הדרך שבה האדם שופט את המצב בלחץ ואת האופן שבו הדברים נראים לו.
גם ה-Doxa, ר"ל הדעות וההבנות המשותפות, חשובה כאן. האדם הרי לא מתחיל לחשוב מאפס. הוא נולד לתוך עולם שכבר יש בו שפה, מוסכמות, דעות ודברים שאנשים רגילים לומר. הרבה ממה שאנחנו חושבים מגיע מתוך העולם הזה, גם אם אנחנו לא תמיד שמים לב לזה.
לכן הקשר ל"היות עם אחרים" ול-Gerede אצל היידגר די ברור. האדם תמיד כבר נמצא בתוך דיבור של אחרים ובתוך הבנות שהיו קיימות לפניו. הוא משתמש במילים ובמושגים שכבר קיבל, ולפעמים פשוט חוזר על מה שכבר נאמר. זה לא מצב שבו האדם עומד מחוץ לעולם ומרכיב אותו באופן תיאורטי.
אצל אריסטו, המתמטיקה מאפשרת לשכל להפשיט מן הדברים המוחשיים תכונות מסוימות ולעסוק בהן באופן מופשט. הקו, הנקודה או המספר לא חייבים להיות ישויות עצמאיות שקיימות בעולם בדיוק כפי שאנחנו חושבים עליהן במתמטיקה.
אצל היידגר השאלה הולכת לכיוון אחר, ואולי אפילו קודמת לזה. לא רק איך השכל מפשיט תכונות מן המציאות, אלא איך המציאות בכלל נעשית מובנת עבור האדם. לפני שאני מתחיל להפשיט, למדוד או להגדיר דברים, אני כבר נמצא בעולם מסוים ומתייחס אליו דרך שפה, אנשים והבנות שכבר קיימות.
וזה מעניין מה שנאמר על הרטוריקה לאריסטו. בגלל זה היא לא רק משהו שמוסיפים למציאות אחרי שכבר הבנו אותה, אלא חלק מהאופן שבו הדברים בכלל מקבלים משמעות. האדם מדבר על העולם מתוך היותו כבר בתוך העולם, והדיבור הוא חלק מהאופן שבו הוא מגלה אותו.
דרך אגב, גם הביטוי "אונטולוגיה רטורית" מעניין כאן. כשמדברים על זה אצל היידגר, לא מדובר רק בשאלה איך לשכנע אדם אחר, אלא איך עצם האפשרות של הבנה וגילוי של העולם קשורה לכך שהאדם הוא יצור מדבר שנמצא בתוך עולם משותף.
לכן החזרה של היידגר לאריסטו לא מקרית. הוא מוצא ברטוריקה האריסטוטלית לא רק תורה של נאום, אלא משהו שיכול לעזור להבין איך האדם בכלל חי, מפרש ומגלה את העולם שבו הוא נמצא.
בנושא אחר:
עכשיו מעניין להעיר שלדעת היידגר הפסוקים הלוגיים של ויטנגשטיין הם "משפטים מפחידים". כנראה עיין בטרקטטוס ואמר שמצא את המשפט הראשון, "העולם הוא כל מה שקורה", לדבריו : 'מטריד ומוזר'. שלא נאמר שהוא לא חבר של היודען.
