האלפבית הפרוטו כנעני, קדם באלף שנים לכתב העברי הקדום ששימש בתקופת בית ראשון (כתב ליבונאה) ואת הכתב העברי האשורי של ימי בית שני שמשמש עד ימינו.
כידוע לכם, בתחילת המצאת אותיות האל''ף בי''ת, האותיות היו פשוטות למדי והן הזכירו ציורים. לדוגמה, האות א' באלפבית פרוטו כנעני מזכירה ציור של ראש שור. שור זה אלוף במקרא, לכן ציור השור קיבל את המילה ''אל''ף'' על שם אלוף. בי''ת זה בית. וכן הלאה.. ניתן ללמוד על זה עוד בסרט הבא:
אלו כל עשרים ושנים אותיות האלפבית הפרוטו כנעני והמקבילות העבריות שלהן:
הדגש שאני רוצה לדבר עליו הוא על האות הכנענית השורשית צ' שמהווה מקור עמוק וקדום למילה חשובה.
האות צ' באלפבית פרוטו כנעני ומקבילתה העברית:
האות הכנענית צ' שימשה בעת הקדומה כדי לבטא מילה חשובה שמתארת את האיבר החשוב ביותר באנטומיה הנשית.
אני מציע להתחיל לחזור לשורשים הכנענים שלנו. הרי זה ברור לכולם איך אבותינו כינו את איבר המין של אימותינו (חלקכם גם אחיותינו) ואני רוצה להראות לכם דוגמה לרלוונטיות של המילה שהאות צ' יוצרת מתוך שיחת חולין בוואטסאפ בין זוג לסביות שמדגימות לנו שימוש במילה מה שמדגיש את הצורך החשוב לחזור לשורשים:
שימו לב על הדגש הכי קריטי כאן: כאשר אתם מדברים על איבר של מישהי אחרת בגוף שני עליכם לבטא את המילה באופן הבא: "צֶה" ("תראי לי את הצֶה שלך").
אבל כאשר אתם מדברים על האיבר של עצמכם בגוף ראשון עליכם לבטא את המילה באופן הבא: "צָה" ("הנה מאמי זה הצָה שלי").
מכיוון שביום יום לא משתמשים בניקוד, יש צורך לעקוב אחרי הרלוונטיות של המילה על פי ההקשר של הסיפור, כמו בכל טקסט עברי משובח בעת המודרנית.
כאשר סתם כך רוצים לומר את המילה הזו, יש לבטא אותה באופן הבא: ''צָה''. וכאשר אומרים ברבים יש לומר: ''צֶצוֹת'' ולא צצים, שכן "וואו וואו כמה צצות יש כאן'' נשמע הרבה יותר טוב מ''וואו וואו כמה צצים יש כאן".
נראה שפתרתי למדענים המון בעיות:
כידוע לכם, בתחילת המצאת אותיות האל''ף בי''ת, האותיות היו פשוטות למדי והן הזכירו ציורים. לדוגמה, האות א' באלפבית פרוטו כנעני מזכירה ציור של ראש שור. שור זה אלוף במקרא, לכן ציור השור קיבל את המילה ''אל''ף'' על שם אלוף. בי''ת זה בית. וכן הלאה.. ניתן ללמוד על זה עוד בסרט הבא:
אלו כל עשרים ושנים אותיות האלפבית הפרוטו כנעני והמקבילות העבריות שלהן:
הדגש שאני רוצה לדבר עליו הוא על האות הכנענית השורשית צ' שמהווה מקור עמוק וקדום למילה חשובה.
האות צ' באלפבית פרוטו כנעני ומקבילתה העברית:
האות הכנענית צ' שימשה בעת הקדומה כדי לבטא מילה חשובה שמתארת את האיבר החשוב ביותר באנטומיה הנשית.
אני מציע להתחיל לחזור לשורשים הכנענים שלנו. הרי זה ברור לכולם איך אבותינו כינו את איבר המין של אימותינו (חלקכם גם אחיותינו) ואני רוצה להראות לכם דוגמה לרלוונטיות של המילה שהאות צ' יוצרת מתוך שיחת חולין בוואטסאפ בין זוג לסביות שמדגימות לנו שימוש במילה מה שמדגיש את הצורך החשוב לחזור לשורשים:
שימו לב על הדגש הכי קריטי כאן: כאשר אתם מדברים על איבר של מישהי אחרת בגוף שני עליכם לבטא את המילה באופן הבא: "צֶה" ("תראי לי את הצֶה שלך").
אבל כאשר אתם מדברים על האיבר של עצמכם בגוף ראשון עליכם לבטא את המילה באופן הבא: "צָה" ("הנה מאמי זה הצָה שלי").
מכיוון שביום יום לא משתמשים בניקוד, יש צורך לעקוב אחרי הרלוונטיות של המילה על פי ההקשר של הסיפור, כמו בכל טקסט עברי משובח בעת המודרנית.
כאשר סתם כך רוצים לומר את המילה הזו, יש לבטא אותה באופן הבא: ''צָה''. וכאשר אומרים ברבים יש לומר: ''צֶצוֹת'' ולא צצים, שכן "וואו וואו כמה צצות יש כאן'' נשמע הרבה יותר טוב מ''וואו וואו כמה צצים יש כאן".
נראה שפתרתי למדענים המון בעיות:
