יש מסורות הגייה שלכולן יתרונות וחסרונות. למשל נהוג להגיד שהמסורת האשכנזית שימרה הבדל בין ת׳ דגושה לרפה, אורכים של הברות וכו׳אין פואנטה להגות את העברית כי זה נשמע מוזר אם אתה עושה את זה בציבור
כאילו אתה יכול להגיד לחברים שלך "בבית" עם ב' רפה אחרי ב' תחילית אבל זה ישמע מוזר.
יש גם אנשים שלא יודעים איך להגות את ו' החיבור ותמיד אומרים את זה עם שווא בזמן שהרבה פעמים צריך להגיד את זה עם שורוק כמו לפני ב' מ' ל'.
מעניין למה יש לעברית חוקי הגייה כאלה מוזרים. אני יודע שיש גאלית אירית זו שפה עם initial mutations שזה דומה לאותיות רפות דגושות בעברית. וגם הבנתי שאנגלית עתיקה היה דבר דומה לזה. כאילו לעברית אין הגיה פורמלית כי אמרו בקום המדינה לדבר עברית מבטא ספרדי אבל בעצם אנחנו מדברים בעברית עם יצורים של המבטא האשכנזי עם תנועות של המבטא הספרדי שזה גם מעוות כי לפעמים הוגים את שווא בתחילת מילה בלי תנועה כמו במילה "כפר" שזה נראה לי השפעה של המבטא האשכנזי.
טוב, נורא חפרתי
בעבר המאוד רחוק לא היה בג״ד כפ״ת וכל האותיות האלה נהגו תמיד כדגושות.
גם ו׳ החיבור (שהיו לה עוד תפקידים) תמיד נהגתה בצלילה המקורי.
הבעיה שהעברית הושפעה על ידי יותר מדי גורמים, ושמסורות הקריאה התקבעו כשכבר לא היו דוברים ילידיים.