טיעון השפה הפרטית של לודוויג ויטגנשטיין
טיעון השפה הפרטית הוא טיעון פילוסופי שהציג לודוויג ויטגנשטיין בעבודתו המאוחרת, בספרו "חקירות פילוסופיות". לטיעון נודעה חשיבות מרכזית בשיח הפילוסופי במחצית השנייה של המאה ה־20, והוא ממשיך לעורר דיון גם כיום. מטרת הטיעון היא להראות שהרעיון של שפה המובנת לאדם אחד בלבד הוא חסר משמעות. הטיעון מבוסס על תשובתו של ויטגנשטיין לבעיית הנפש הפרטית.
ויטגנשטיין לא הציג את הטיעון ב"חקירות פילוסופיות" בצורה ליניארית ותמציתית. במקום זאת, הוא הציג אופנים שונים של שימוש בשפה וביקש מהקוראים לבחון את השלכותיהם. כתוצאה מכך, מתקיים ויכוח ממושך הן בנוגע לטבעו של הטיעון והן בנוגע לחשיבותו. נוסף על כך, הביטוי "טיעון השפה הפרטית" מתייחס בדרך כלל לקבוצה של טיעונים המופיעים בכתביו של ויטגנשטיין.
היסטוריונים של הפילוסופיה מוצאים את שורשי הדיון בשפה הפרטית כבר אצל הפילוסופים ג'ון לוק וגוטלוב פרגה. לוק, למשל, מייצג את התפיסה שלפיה מילים הן ייצוגים של אידאות.
חשיבות הטיעון
לטיעון השפה הפרטית חשיבות רבה בדיון על טבעה של השפה בפילוסופיה של השפה. לפי תאוריה אחת, תפקידה של השפה הוא להפוך רעיונות למילים. כלומר, השפה מאפשרת לבטא רעיונות, מחשבות וייצוגים המצויים בנפשו של האדם.
אם כך, הרעיונות שבמחשבתו של אדם אחד שונים מאלה שבמחשבתו של אדם אחר, אך ניתן לתאם ביניהם באמצעות שימוש נכון במילים בשפה משותפת. מכאן עולה האפשרות שלכל אדם יש שפה פרטית משלו, המקשרת בין רעיונותיו האישיים לבין המילים שבהן הוא משתמש, ושאותה הוא מתרגם לשפה המשותפת כדי ליצור משמעות משותפת. תפיסה דומה מופיעה, למשל, ב"מסה על שכל האדם" של ג'ון לוק.
ויטגנשטיין מבקש להראות ששפה פרטית מסוג זה היא חסרת משמעות. אם שפה פרטית אינה אפשרית, הרי שהשפה בבסיסה היא משותפת, כלומר, השפה היא תופעה חברתית.
למסקנה זו השלכות משמעותיות על תחומים נוספים בפילוסופיה. לדוגמה, היא מעוררת שאלות בנוגע לאפשרות לתאר תחושות והתנסויות סובייקטיביות, המכונות קווליה, באמצעות שפה שמשמעותה מבוססת אך ורק על חוויה פרטית. היא גם מערערת על האפשרות להסביר משמעות באמצעות פנייה למצב פנימי של אדם בלבד.
הטיעון ב"חקירות פילוסופיות"
הרעיון מוצג לראשונה בסעיף 243 של החלק הראשון ב"חקירות פילוסופיות", וממשיך להידון בסעיפים 253 ואילך.
כדי להבין אם אדם מבין את משמעותן של מילים בשפה, אפשר לבחון את אופן השימוש שלו בהן. עם זאת, אם אדם מתנהג כאילו הוא מבין שפה שאיש מלבדו אינו מבין, אין די בכך כדי לקבוע שמדובר בשפה פרטית במובן שאליו מתכוון ויטגנשטיין.
לא מספיק ששפה תהיה בלתי מוכרת לאחרים או שטרם תורגמה. כדי שתיחשב לשפה פרטית במובן הפילוסופי הזה, עליה להיות בלתי ניתנת ללמידה או לתרגום באופן עקרוני. הכוונה היא לשפה שמשמעותה מבוססת על חוויות פנימיות של אדם אחד, שאינן נגישות לאחרים.
לכן, שפה שאדם אחד בלבד דובר בפועל אינה בהכרח שפה פרטית. למשל, אדם שהוא הדובר האחרון של שפה שנכחדה אינו בהכרח משתמש בשפה פרטית, משום שעקרונית אפשר ללמוד את השפה ולפענח את משמעותה. השאלה היא אם אפשר שתתקיים שפה שמשמעותה מובנת רק לאדם אחד, ושאין שום דרך עקרונית שאדם אחר ילמד אותה.
התחושה S
ויטגנשטיין מציע ניסוי מחשבתי שבו אדם מחליט לעקוב אחר תחושה חוזרת באמצעות כתיבת הסימן S ביומנו בכל פעם שהתחושה מופיעה. זוהי דוגמה לניסיון ליצור שפה פרטית במובן שעליו הוא דן.
הניסוי מניח שאי אפשר לתאר את התחושה S באמצעות משפט כמו "התחושה המתקבלת בכל פעם שהמחוג במנומטר עולה", משום שבמקרה כזה הסימן S מקבל משמעות באמצעות תיאור שאפשר להבין במסגרת השפה המשותפת.
לכאורה, אפשר לנסות להסביר את S באמצעות דוגמאות חוזרות של התחושה עצמה. אולם ויטגנשטיין מערער על האפשרות שהגדרה באמצעות דוגמאות תספיק כשלעצמה כדי לקבוע משמעות.
נניח שאדם מראה לאדם אחר שני אגוזים כדי להסביר את משמעות המילה "שתיים". אין בהצבעה לבדה כדי להבטיח שהאדם האחר יבין את הכוונה: הוא עשוי לחשוב שהמילה מתייחסת לסוג האגוזים או לצבעם. מכאן שהגדרה באמצעות דוגמאות מניחה הבנה מוקדמת משותפת או הקשר ברור בין הדוברים.
אם מורה מציגה שני אגוזים ואומרת "צוואי" במהלך שיעור גרמנית העוסק במספרים, ההקשר מסייע לתלמיד להבין שהכוונה היא למספר שתיים. ללא הקשר, אותה הדגמה עשויה להתפרש באינספור דרכים.
השימוש בסימן S במסגרת שפה פרטית מעורר שתי בעיות ספקניות:
**ספקנות בנוגע לזיכרון:** האדם אינו יכול לוודא שהזיכרון שלו בנוגע לתחושה S נכון. ייתכן שהוא זוכר את התחושה באופן שגוי ומשתמש בסימן שלא כראוי.
**ספקנות בנוגע למשמעות:** האדם אינו יכול לוודא שהבין כראוי את משמעותו של S, אם הקריטריון היחיד לנכונות הוא התחושה האישית שלו שהוא משתמש בסימן נכון.
החיפושית שבקופסה
"החיפושית שבקופסה" הוא ניסוי מחשבתי נוסף של ויטגנשטיין, העוסק בשאלות הנוגעות לחוויה פרטית ולמשמעות השפה. לדיון בכאב יש חשיבות מיוחדת בפילוסופיה של הנפש.
כאשר אדם רואה עצם אדום, ייתכן שתפיסתו שגויה והעצם אינו אדום במציאות, אלא נראה כך, למשל, משום שהוא מואר באור אדום. לעומת זאת, כאשר אדם חש כאב, נדמה שהכאב עצמו אינו יכול להיות רק מראית עין באותו מובן.
עם זאת, כל אדם חווה ישירות את כאבו שלו, ולא את כאבו של אדם אחר. את כאבו של האחר אנו מזהים באמצעות התנהגותו, דבריו וההקשר שבו הוא נמצא. מכאן עולות שאלות פילוסופיות בנוגע לקשר בין חוויות פרטיות לבין המציאות המשותפת. אפשר, למשל, לאמץ גישה דואליסטית ולהגיע לסוליפסיזם בנוגע לכאב, כלומר לתפיסה שרק החוויה של האדם עצמו נגישה לו באופן ישיר. מנגד, אפשר לאמץ גישה מטריאליסטית ולתאר את הכאב במונחים פיזיולוגיים.
כיצד, אם כן, אפשר לדבר על כאב אם החוויה עצמה פרטית?
בניסוי המחשבה של ויטגנשטיין, כל אדם בקהילה מסוימת מסתובב עם קופסה ובה "חיפושית". לפי כללי הקהילה, איש אינו רשאי להסתכל בקופסה של אדם אחר. לכן, כל אחד מכיר את החיפושית שלו בלבד.
ייתכן שבכל קופסה יש דבר אחר, וייתכן שחלק מהקופסאות ריקות לחלוטין. למרות זאת, כל בני הקהילה משתמשים באותה מילה — "חיפושית". תוכן הקופסאות אינו קובע את משמעות המילה בשימוש המשותף של הקהילה.
באנלוגיה, העובדה שבני אדם אינם יכולים לחוות ישירות את החוויות הסובייקטיביות של אחרים אינה מונעת מהם לדבר עליהן. משמעותן של מילים כמו "כאב" נלמדת במסגרת השפה המשותפת, ולא באמצעות גישה ישירה לחוויה הפרטית של אדם אחר.
אין פירוש הדבר שהחוויה הסובייקטיבית אינה קיימת, אלא שהמשמעות של המילים שבהן אנחנו מתארים אותה אינה חייבת להתבסס על תוכנה הפרטי בלבד.
פרשנויות: קריפקנשטיין
בשנת 1982 פרסם הפילוסוף סול קריפקי ספר בשם "ויטגנשטיין על כללים ושפה פרטית" (Wittgenstein on Rules and Private Language), שבו הציג פרשנות חדשה ומשפיעה לדיון של ויטגנשטיין.
קריפקי מתייחס לפרדוקס המופיע בסעיף 201 של "חקירות פילוסופיות" כבעיה מרכזית בחיבור. הוא מפתח את הפרדוקס לבעיה הדומה לפרדוקס של נלסון גודמן, המכונה "גרו" (grue), ומציג ספקנות בנוגע למשמעות וליכולת שלנו לקבוע כללים על סמך התנהגות קודמת.
קריפקי מציע לדמיין פעולת חיבור חדשה בשם "קווס" (quus), המסומנת במילים x קווס y ומוגדרת כך:
- אם x וגם y קטנים מ־57, אז x קווס y = x + y.
- בכל מקרה אחר, x קווס y = 5.
למשל:
3 קווס 4 = 7
אבל:
68 קווס 57 = 5
פעולת הקווס זהה לפעולת החיבור הרגילה בכל המקרים שבהם שני המספרים קטנים מ־57, אך שונה ממנה במקרים האחרים.
קריפקי שואל כיצד אפשר לדעת שבעבר, כאשר חשבנו שאנחנו מתכוונים לפעולת החיבור הרגילה, לא התכוונו למעשה לפעולת הקווס. אם כל התרגילים שביצענו בעבר כללו מספרים קטנים מ־57, שתי הפעולות היו מניבות אותן תוצאות.
לטענתו, הדבר מדגים קושי עמוק: כיצד עובדות על העבר או כוונות אישיות קובעות כלל שמכתיב כיצד עלינו לפעול בעתיד? אם ההתנהגות הקודמת שלנו מתיישבת עם כמה כללים שונים, כיצד אפשר לקבוע איזה כלל אכן התכוונו ליישם?
פרשנותו של קריפקי עוררה מחלוקת בקרב חוקרים, וחלקם סבורים שהיא אינה משקפת במדויק את הגותו של ויטגנשטיין. הפרשנות מכונה לעיתים בלעג "קריפקנשטיין" (Kripkenstein). גם קריפקי עצמו הדגיש שהספר אינו בהכרח מציג את עמדתו של ויטגנשטיין או את עמדתו שלו, אלא מפתח את הבעיה כפי שהיא עולה מקריאת הטקסט.
## לקריאה נוספת
הערך על שפה פרטית באנציקלופדיית סטנפורד לפילוסופיה.
טיעון השפה הפרטית הוא טיעון פילוסופי שהציג לודוויג ויטגנשטיין בעבודתו המאוחרת, בספרו "חקירות פילוסופיות". לטיעון נודעה חשיבות מרכזית בשיח הפילוסופי במחצית השנייה של המאה ה־20, והוא ממשיך לעורר דיון גם כיום. מטרת הטיעון היא להראות שהרעיון של שפה המובנת לאדם אחד בלבד הוא חסר משמעות. הטיעון מבוסס על תשובתו של ויטגנשטיין לבעיית הנפש הפרטית.
ויטגנשטיין לא הציג את הטיעון ב"חקירות פילוסופיות" בצורה ליניארית ותמציתית. במקום זאת, הוא הציג אופנים שונים של שימוש בשפה וביקש מהקוראים לבחון את השלכותיהם. כתוצאה מכך, מתקיים ויכוח ממושך הן בנוגע לטבעו של הטיעון והן בנוגע לחשיבותו. נוסף על כך, הביטוי "טיעון השפה הפרטית" מתייחס בדרך כלל לקבוצה של טיעונים המופיעים בכתביו של ויטגנשטיין.
היסטוריונים של הפילוסופיה מוצאים את שורשי הדיון בשפה הפרטית כבר אצל הפילוסופים ג'ון לוק וגוטלוב פרגה. לוק, למשל, מייצג את התפיסה שלפיה מילים הן ייצוגים של אידאות.
חשיבות הטיעון
לטיעון השפה הפרטית חשיבות רבה בדיון על טבעה של השפה בפילוסופיה של השפה. לפי תאוריה אחת, תפקידה של השפה הוא להפוך רעיונות למילים. כלומר, השפה מאפשרת לבטא רעיונות, מחשבות וייצוגים המצויים בנפשו של האדם.
אם כך, הרעיונות שבמחשבתו של אדם אחד שונים מאלה שבמחשבתו של אדם אחר, אך ניתן לתאם ביניהם באמצעות שימוש נכון במילים בשפה משותפת. מכאן עולה האפשרות שלכל אדם יש שפה פרטית משלו, המקשרת בין רעיונותיו האישיים לבין המילים שבהן הוא משתמש, ושאותה הוא מתרגם לשפה המשותפת כדי ליצור משמעות משותפת. תפיסה דומה מופיעה, למשל, ב"מסה על שכל האדם" של ג'ון לוק.
ויטגנשטיין מבקש להראות ששפה פרטית מסוג זה היא חסרת משמעות. אם שפה פרטית אינה אפשרית, הרי שהשפה בבסיסה היא משותפת, כלומר, השפה היא תופעה חברתית.
למסקנה זו השלכות משמעותיות על תחומים נוספים בפילוסופיה. לדוגמה, היא מעוררת שאלות בנוגע לאפשרות לתאר תחושות והתנסויות סובייקטיביות, המכונות קווליה, באמצעות שפה שמשמעותה מבוססת אך ורק על חוויה פרטית. היא גם מערערת על האפשרות להסביר משמעות באמצעות פנייה למצב פנימי של אדם בלבד.
הטיעון ב"חקירות פילוסופיות"
הרעיון מוצג לראשונה בסעיף 243 של החלק הראשון ב"חקירות פילוסופיות", וממשיך להידון בסעיפים 253 ואילך.
כדי להבין אם אדם מבין את משמעותן של מילים בשפה, אפשר לבחון את אופן השימוש שלו בהן. עם זאת, אם אדם מתנהג כאילו הוא מבין שפה שאיש מלבדו אינו מבין, אין די בכך כדי לקבוע שמדובר בשפה פרטית במובן שאליו מתכוון ויטגנשטיין.
לא מספיק ששפה תהיה בלתי מוכרת לאחרים או שטרם תורגמה. כדי שתיחשב לשפה פרטית במובן הפילוסופי הזה, עליה להיות בלתי ניתנת ללמידה או לתרגום באופן עקרוני. הכוונה היא לשפה שמשמעותה מבוססת על חוויות פנימיות של אדם אחד, שאינן נגישות לאחרים.
לכן, שפה שאדם אחד בלבד דובר בפועל אינה בהכרח שפה פרטית. למשל, אדם שהוא הדובר האחרון של שפה שנכחדה אינו בהכרח משתמש בשפה פרטית, משום שעקרונית אפשר ללמוד את השפה ולפענח את משמעותה. השאלה היא אם אפשר שתתקיים שפה שמשמעותה מובנת רק לאדם אחד, ושאין שום דרך עקרונית שאדם אחר ילמד אותה.
התחושה S
ויטגנשטיין מציע ניסוי מחשבתי שבו אדם מחליט לעקוב אחר תחושה חוזרת באמצעות כתיבת הסימן S ביומנו בכל פעם שהתחושה מופיעה. זוהי דוגמה לניסיון ליצור שפה פרטית במובן שעליו הוא דן.
הניסוי מניח שאי אפשר לתאר את התחושה S באמצעות משפט כמו "התחושה המתקבלת בכל פעם שהמחוג במנומטר עולה", משום שבמקרה כזה הסימן S מקבל משמעות באמצעות תיאור שאפשר להבין במסגרת השפה המשותפת.
לכאורה, אפשר לנסות להסביר את S באמצעות דוגמאות חוזרות של התחושה עצמה. אולם ויטגנשטיין מערער על האפשרות שהגדרה באמצעות דוגמאות תספיק כשלעצמה כדי לקבוע משמעות.
נניח שאדם מראה לאדם אחר שני אגוזים כדי להסביר את משמעות המילה "שתיים". אין בהצבעה לבדה כדי להבטיח שהאדם האחר יבין את הכוונה: הוא עשוי לחשוב שהמילה מתייחסת לסוג האגוזים או לצבעם. מכאן שהגדרה באמצעות דוגמאות מניחה הבנה מוקדמת משותפת או הקשר ברור בין הדוברים.
אם מורה מציגה שני אגוזים ואומרת "צוואי" במהלך שיעור גרמנית העוסק במספרים, ההקשר מסייע לתלמיד להבין שהכוונה היא למספר שתיים. ללא הקשר, אותה הדגמה עשויה להתפרש באינספור דרכים.
השימוש בסימן S במסגרת שפה פרטית מעורר שתי בעיות ספקניות:
**ספקנות בנוגע לזיכרון:** האדם אינו יכול לוודא שהזיכרון שלו בנוגע לתחושה S נכון. ייתכן שהוא זוכר את התחושה באופן שגוי ומשתמש בסימן שלא כראוי.
**ספקנות בנוגע למשמעות:** האדם אינו יכול לוודא שהבין כראוי את משמעותו של S, אם הקריטריון היחיד לנכונות הוא התחושה האישית שלו שהוא משתמש בסימן נכון.
החיפושית שבקופסה
"החיפושית שבקופסה" הוא ניסוי מחשבתי נוסף של ויטגנשטיין, העוסק בשאלות הנוגעות לחוויה פרטית ולמשמעות השפה. לדיון בכאב יש חשיבות מיוחדת בפילוסופיה של הנפש.
כאשר אדם רואה עצם אדום, ייתכן שתפיסתו שגויה והעצם אינו אדום במציאות, אלא נראה כך, למשל, משום שהוא מואר באור אדום. לעומת זאת, כאשר אדם חש כאב, נדמה שהכאב עצמו אינו יכול להיות רק מראית עין באותו מובן.
עם זאת, כל אדם חווה ישירות את כאבו שלו, ולא את כאבו של אדם אחר. את כאבו של האחר אנו מזהים באמצעות התנהגותו, דבריו וההקשר שבו הוא נמצא. מכאן עולות שאלות פילוסופיות בנוגע לקשר בין חוויות פרטיות לבין המציאות המשותפת. אפשר, למשל, לאמץ גישה דואליסטית ולהגיע לסוליפסיזם בנוגע לכאב, כלומר לתפיסה שרק החוויה של האדם עצמו נגישה לו באופן ישיר. מנגד, אפשר לאמץ גישה מטריאליסטית ולתאר את הכאב במונחים פיזיולוגיים.
כיצד, אם כן, אפשר לדבר על כאב אם החוויה עצמה פרטית?
בניסוי המחשבה של ויטגנשטיין, כל אדם בקהילה מסוימת מסתובב עם קופסה ובה "חיפושית". לפי כללי הקהילה, איש אינו רשאי להסתכל בקופסה של אדם אחר. לכן, כל אחד מכיר את החיפושית שלו בלבד.
ייתכן שבכל קופסה יש דבר אחר, וייתכן שחלק מהקופסאות ריקות לחלוטין. למרות זאת, כל בני הקהילה משתמשים באותה מילה — "חיפושית". תוכן הקופסאות אינו קובע את משמעות המילה בשימוש המשותף של הקהילה.
באנלוגיה, העובדה שבני אדם אינם יכולים לחוות ישירות את החוויות הסובייקטיביות של אחרים אינה מונעת מהם לדבר עליהן. משמעותן של מילים כמו "כאב" נלמדת במסגרת השפה המשותפת, ולא באמצעות גישה ישירה לחוויה הפרטית של אדם אחר.
אין פירוש הדבר שהחוויה הסובייקטיבית אינה קיימת, אלא שהמשמעות של המילים שבהן אנחנו מתארים אותה אינה חייבת להתבסס על תוכנה הפרטי בלבד.
פרשנויות: קריפקנשטיין
בשנת 1982 פרסם הפילוסוף סול קריפקי ספר בשם "ויטגנשטיין על כללים ושפה פרטית" (Wittgenstein on Rules and Private Language), שבו הציג פרשנות חדשה ומשפיעה לדיון של ויטגנשטיין.
קריפקי מתייחס לפרדוקס המופיע בסעיף 201 של "חקירות פילוסופיות" כבעיה מרכזית בחיבור. הוא מפתח את הפרדוקס לבעיה הדומה לפרדוקס של נלסון גודמן, המכונה "גרו" (grue), ומציג ספקנות בנוגע למשמעות וליכולת שלנו לקבוע כללים על סמך התנהגות קודמת.
קריפקי מציע לדמיין פעולת חיבור חדשה בשם "קווס" (quus), המסומנת במילים x קווס y ומוגדרת כך:
- אם x וגם y קטנים מ־57, אז x קווס y = x + y.
- בכל מקרה אחר, x קווס y = 5.
למשל:
3 קווס 4 = 7
אבל:
68 קווס 57 = 5
פעולת הקווס זהה לפעולת החיבור הרגילה בכל המקרים שבהם שני המספרים קטנים מ־57, אך שונה ממנה במקרים האחרים.
קריפקי שואל כיצד אפשר לדעת שבעבר, כאשר חשבנו שאנחנו מתכוונים לפעולת החיבור הרגילה, לא התכוונו למעשה לפעולת הקווס. אם כל התרגילים שביצענו בעבר כללו מספרים קטנים מ־57, שתי הפעולות היו מניבות אותן תוצאות.
לטענתו, הדבר מדגים קושי עמוק: כיצד עובדות על העבר או כוונות אישיות קובעות כלל שמכתיב כיצד עלינו לפעול בעתיד? אם ההתנהגות הקודמת שלנו מתיישבת עם כמה כללים שונים, כיצד אפשר לקבוע איזה כלל אכן התכוונו ליישם?
פרשנותו של קריפקי עוררה מחלוקת בקרב חוקרים, וחלקם סבורים שהיא אינה משקפת במדויק את הגותו של ויטגנשטיין. הפרשנות מכונה לעיתים בלעג "קריפקנשטיין" (Kripkenstein). גם קריפקי עצמו הדגיש שהספר אינו בהכרח מציג את עמדתו של ויטגנשטיין או את עמדתו שלו, אלא מפתח את הבעיה כפי שהיא עולה מקריאת הטקסט.
## לקריאה נוספת
הערך על שפה פרטית באנציקלופדיית סטנפורד לפילוסופיה.
