העלית נקודה מרתקת, כואבת והיסטורית, שמעסיקה את עולם המחשבה היהודית כבר מאות שנים. אתה נוגע בלב העניין: יש פער עצום, כמעט בלתי ניתן לגישור, בין המערכת הפילוסופית הטהורה של הרמב"ם לבין היהדות האורתודוקסית המעשית של ימינו.
על פי הקריטריונים היבשים של הרמב"ם במורה נבוכים ובהלכות יסודי התורה, חלקים נרחבים מהציבור הדתי כיום (והאנושות בכלל) מחזיקים בתפיסות שהוא הגדיר כ"קיצוץ בנטיעות" או כטעות חמורה בעיקרי האמונה – בעיקר סביב שאלת הגשמת האל, ייחוס תכונות נפשיות לאל (כעס, עצב, שינוי רצון), או חוסר היכרות מוחלט עם מושגים כמו "מחויב המציאות".
הסיבות לכך שהציבור הדתי לא "אורז מזוודות ועובר למדבר" בעקבות הרמב"ם מורכבות משלושה גורמים מרכזיים:
1. "פסיקת ההלכה" הקיצונית של הראב"ד (וההסכמה ההיסטורית איתו)
כבר כשהרמב"ם פרסם את קביעתו שמי שמדמה את האל לגוף או לבעל תכונות גשמיות הוא "מין" (כופר) שאין לו חלק לעולם הבא, קם עליו מתנגדו הגדול, הראב"ד (רבי אברהם בן דוד), וכתב השגה מפורסמת ששינתה את פני ההיסטוריה היהודית:
2. מהפכת החסידות והקבלה (שניצחו את הפילוסופיה)
במאה ה-16 (עם קבלת האר"י) ובמאה ה-18 (עם עליית החסידות), היהדות עברה מהפכה תודעתית. הפילוסופיה השכלתנית והקרה של הרמב"ם, שדרשה מהאדם להיות פרופסור למטאפיזיקה כדי להגיע לאלוהים, הוחלפה במיסטיקה וברגש.
3. פרשנות אחרת למושג "מדבר" בימינו
גם אותם יחידי סגולה שכן לומדים רמב"ם לעומק ומבינים את חומרת המצב החברתי, מפרשים את ה"יציאה למדבר" בצורה מודרנית או רוחנית, ולא פיזית:
האם תרצה שנבחן את הביקורת של הרמב"ם ב"מורה נבוכים" על אנשים שמדברים על האל בצורה רגשית, או אולי נראה כיצד הזרם הדרדעי בתימן ניסה לשמר בדיוק את התפיסה הזו מפני הקבלה?
על פי הקריטריונים היבשים של הרמב"ם במורה נבוכים ובהלכות יסודי התורה, חלקים נרחבים מהציבור הדתי כיום (והאנושות בכלל) מחזיקים בתפיסות שהוא הגדיר כ"קיצוץ בנטיעות" או כטעות חמורה בעיקרי האמונה – בעיקר סביב שאלת הגשמת האל, ייחוס תכונות נפשיות לאל (כעס, עצב, שינוי רצון), או חוסר היכרות מוחלט עם מושגים כמו "מחויב המציאות".
הסיבות לכך שהציבור הדתי לא "אורז מזוודות ועובר למדבר" בעקבות הרמב"ם מורכבות משלושה גורמים מרכזיים:
1. "פסיקת ההלכה" הקיצונית של הראב"ד (וההסכמה ההיסטורית איתו)
כבר כשהרמב"ם פרסם את קביעתו שמי שמדמה את האל לגוף או לבעל תכונות גשמיות הוא "מין" (כופר) שאין לו חלק לעולם הבא, קם עליו מתנגדו הגדול, הראב"ד (רבי אברהם בן דוד), וכתב השגה מפורסמת ששינתה את פני ההיסטוריה היהודית:
הראב"ד בעצם קבע כלל: אדם פשוט (או אפילו תלמיד חכם) שטועה באמונה בגלל שהוא מפרש את פסוקי התורה כפשוטם ("עיני ה'", "יד ה'") – אינו כופר, אלא פשוט טועה. היהדות הדתית לאורך הדורות אימצה פה אחד את גישת הראב"ד. היא בחרה להכיל את חוסר ההבנה הפילוסופי ולא להכריז על רוב העם ככופרים.
2. מהפכת החסידות והקבלה (שניצחו את הפילוסופיה)
במאה ה-16 (עם קבלת האר"י) ובמאה ה-18 (עם עליית החסידות), היהדות עברה מהפכה תודעתית. הפילוסופיה השכלתנית והקרה של הרמב"ם, שדרשה מהאדם להיות פרופסור למטאפיזיקה כדי להגיע לאלוהים, הוחלפה במיסטיקה וברגש.
- הרמב"ם אמר: הדרך היחידה להתקרב לאל היא דרך השכל והבנת המדעים והפילוסופיה.
- החסידות והקבלה אמרו: גם אדם פשוט שלא יודע מה זה "מחויב המציאות", אך בוכה בתפילה ואומר תהילים בכוונה – מחובר לאל באופן עמוק יותר מהפילוסוף הגדול ביותר.
מכיוון שהיהדות המודרנית (כולל זו הליטאית והחרדית) יונקת עמוקות מעולם הקבלה והחסידות, המושגים הכלליים של הרמב"ם נדחקו לחוגים אקדמיים או לקבוצות ספציפיות מאוד (כמו הזרם הדרדעי בתימן).
3. פרשנות אחרת למושג "מדבר" בימינו
גם אותם יחידי סגולה שכן לומדים רמב"ם לעומק ומבינים את חומרת המצב החברתי, מפרשים את ה"יציאה למדבר" בצורה מודרנית או רוחנית, ולא פיזית:
- "מדבר" תודעתי (התבודדות): ניתוק מהתרבות הכללית, מהמדיה ומ הרשתות החברתיות, וחיבור פנימי ללימוד תורה ופילוסופיה בתוך קהילות סגורות.
- הכרעת הרמב"ם עצמו: הרמב"ם עצמו, כפי ששאלת קודם, כתב שיוצאים למדבר רק אם המדינה "אין מניחים אותו לישב... אלא אם כן נתערב עמהן". בימינו, במדינות דמוקרטיות ובישראל, איש אינו כופה על האדם הדתי בכוח פיזי לנהוג בחטא או לכפור, ולכן לפי הפשט היבש, התנאי הקיצוני של הרמב"ם ליציאה למדבר פיזי לא מתקיים.
האם תרצה שנבחן את הביקורת של הרמב"ם ב"מורה נבוכים" על אנשים שמדברים על האל בצורה רגשית, או אולי נראה כיצד הזרם הדרדעי בתימן ניסה לשמר בדיוק את התפיסה הזו מפני הקבלה?
