@Memento Mori
תרגום בר־שיר
אין דבר במקרר, אך אמשיך לחכות,
עד היום בו לא יהיו שם רק תה ותרופות,
כל גלולה את ים העצב רק עוד תעמיק,
ותעלה בי חרדות.
כמו תמיד, הטלפון הנייד מיותר,
וזולת שיער פרוע דבר לא נותר,
במראה רואה מפלצת, כיעור חולני,
הרי ראיתי את עצמי.
תנו לי לדעוך, תנו למות בשקט,
הטעויות מכתימות ברוך את מפרק היד,
דמויות פסים,
באדום אותו יצבעו.
כשעפעפיי כך סגורים לבטח,
אין שום סיכוי שאבחין באור שתקווה הוא לי,
מגיח מהווילון.
בעולם עדיין יש לי כמה חברים,
אך נראה שעסוקים הם מכדי להציל
ולתמוך דבר שביר ואומלל שכמותי,
מבחינתי זה די מובן.
איך פניי המתוחים בין גומות מחייכים?
לא טבעי, כה מזוייף, בשבילי זה מבחיל.
אין דבר שבחיי את שמחה זאת יצדיק,
זה לא יכול להיות אמין.
תנו לי לישון, תנו בלאט לנוח,
לו רק אוכל לנמנם מבלי לקום לעולם, כמו בסרטים,
אושיט את ידי אל תפוח מורעל.
במשובה אלי המרפסת,
בלי הכרה, כאקפוץ ממנה, אך לא ניתן,
כיצד אוכל להמריא?
סדרה שכה אהבתי, כלום היא בעיניי פתאום.
המנגינה שנחרטה בי, היא כבר לא עוד.
איך זה, שבי גם אושר טהור - נמס מהיגון?
תנו לי לדעוך, תנו למות בשקט,
הטעויות מכתימות ברוך את מפרק היד,
דמויות פסים,
באדום אותו יצבעו.
כשעפעפיי כך סגורים לבטח,
אין שום סיכוי שאבחין באור שתקווה הוא לי,
ולא אבחין בו!
גם אם בי עולה התחושה שלנצח
לא יסתיימו החיים של עצב ומסכנות,
איני רואה כל תקווה!
אין שום סיבה שאחלים,
מוטב כבר שאתמוסס.
אל תוך הריק אתכנס.
תרגום בר־שיר
אין דבר במקרר, אך אמשיך לחכות,
עד היום בו לא יהיו שם רק תה ותרופות,
כל גלולה את ים העצב רק עוד תעמיק,
ותעלה בי חרדות.
כמו תמיד, הטלפון הנייד מיותר,
וזולת שיער פרוע דבר לא נותר,
במראה רואה מפלצת, כיעור חולני,
הרי ראיתי את עצמי.
תנו לי לדעוך, תנו למות בשקט,
הטעויות מכתימות ברוך את מפרק היד,
דמויות פסים,
באדום אותו יצבעו.
כשעפעפיי כך סגורים לבטח,
אין שום סיכוי שאבחין באור שתקווה הוא לי,
מגיח מהווילון.
בעולם עדיין יש לי כמה חברים,
אך נראה שעסוקים הם מכדי להציל
ולתמוך דבר שביר ואומלל שכמותי,
מבחינתי זה די מובן.
איך פניי המתוחים בין גומות מחייכים?
לא טבעי, כה מזוייף, בשבילי זה מבחיל.
אין דבר שבחיי את שמחה זאת יצדיק,
זה לא יכול להיות אמין.
תנו לי לישון, תנו בלאט לנוח,
לו רק אוכל לנמנם מבלי לקום לעולם, כמו בסרטים,
אושיט את ידי אל תפוח מורעל.
במשובה אלי המרפסת,
בלי הכרה, כאקפוץ ממנה, אך לא ניתן,
כיצד אוכל להמריא?
סדרה שכה אהבתי, כלום היא בעיניי פתאום.
המנגינה שנחרטה בי, היא כבר לא עוד.
איך זה, שבי גם אושר טהור - נמס מהיגון?
תנו לי לדעוך, תנו למות בשקט,
הטעויות מכתימות ברוך את מפרק היד,
דמויות פסים,
באדום אותו יצבעו.
כשעפעפיי כך סגורים לבטח,
אין שום סיכוי שאבחין באור שתקווה הוא לי,
ולא אבחין בו!
גם אם בי עולה התחושה שלנצח
לא יסתיימו החיים של עצב ומסכנות,
איני רואה כל תקווה!
אין שום סיבה שאחלים,
מוטב כבר שאתמוסס.
אל תוך הריק אתכנס.
