"במטאפיזיקה שלו ההוגים הערבים ניסו ליישב אותם. ואלפראבי מפרש שיש לו רק שתי דעות עיקריות שונות מאפלטון
חוץ מזה השיטה שלהם זהה
סלע המחלוקת לפי אלפאראבי זה על דרשת האמת דרך המשל האפלטוני או דרך המדע האריסטוטלי. האחרון הזה מתגלה כמן טעות אם מפרשים פה את אריסטו כפשוטו והשני זה האם לאזכר פיזיקה או להתחיל ישר במטאפיזיקה.
לגבי היתר כולל אונטולוגיה הסכימו והם ברעיונות הכללים בערך הולמים"
כתבתי לך לא מזמן
זה לא טלגרם.. סמוך על סחבקיש הרבה נכים כאן ודיסקורד קצת מסוכן
זה לא טלגרם.. סמוך כל סחבק
יש ניסוח אחד של טיעון שזכור לי, אני אנסה להביא אותו לכתב.זה נראה לי יותר דרך להציג את הדברים לא התפיסות עצמן. העולם של האידאות והקיום של גוף כחומר, צורה ויחס זה תפיסות שונות לחלוטין. גם עולם עמוק של האצלות ועולם של גלגלי שיניים עם מניעים ומונעים סיבות ותוצאות זה עולמות שונים.
ויש כמובן את היחס למספרים אם קיימים אונטולוגית או מניה של דברים שיש להם גבול (יש גם שיוך מספרי לדברים שהם עילות ועלולים לפי איבן סינא והרמבם שנראה שמאוד דומה למה שקוראים לו מספרים אורדינליים).
כל התפיסה נראית שונה.
יש לך הוכחה איך הם שקולים? כי קשה לראות את זה. הדבר היחיד שדומה זה מקור ללא ריבוימולא מותנה, ההשגה השכלית כתנאי לעולם הבא ומציאות של שכלים נבדלים
@blackarch אשמח לשמוע את דעתך על זה. כמובן אם הינך בעל השגה אשמח שתביא אותה.זה נראה לי יותר דרך להציג את הדברים לא התפיסות עצמן. העולם של האידאות והקיום של גוף כחומר, צורה ויחס זה תפיסות שונות לחלוטין. גם עולם עמוק של האצלות ועולם של גלגלי שיניים עם מניעים ומונעים סיבות ותוצאות זה עולמות שונים.
ויש כמובן את היחס למספרים אם קיימים אונטולוגית או מניה של דברים שיש להם גבול (יש גם שיוך מספרי לדברים שהם עילות ועלולים לפי איבן סינא והרמבם שנראה שמאוד דומה למה שקוראים לו מספרים אורדינליים).
כל התפיסה נראית שונה.
יש לך הוכחה איך הם שקולים? כי קשה לראות את זה. הדבר היחיד שדומה זה מקור ללא ריבוימולא מותנה, ההשגה השכלית כתנאי לעולם הבא ומציאות של שכלים נבדלים
הערות ביניים:@blackarch אשמח לשמוע את דעתך על זה. כמובן אם הינך בעל השגה אשמח שתביא אותה.
אנסה לחבר את הטיעון מקוצר ידי, צריך בכך ביאור רחב, בעניינים רמים אלו, והמשכילים יבינו.
כדי להחזיק באותן הצורות בעולם הזה הוא נזקק למושגי החומר וההעדר והכוח והפועל, אך היות והמטריא האריסטוטלית אינה יותר מפיקציונליזם יחסותי, וההעדר כשמו כן הוא, ומושג הכוח תקף רק לכיסוי של הצורה [1], אז בסופו של דבר יוצא שאריסטו אינו מחזיק אלא באידיאליזם האפלטוני, פשיטא. בלשון הזאת, רק נקייה יותר.
ובאמת בפילוסופיא שלאחר אריסטו פרשנים רבים ישימו לב לבעיה הזו, אלכסנדר מאפרודיסיאס, הנודע לימים בתור "ה-מפרש", ינסה לטעון למעשה כי אותן צורות לא קיימות אלא בהכרתו של האדם. הן אינן אלא הצד המשותף של הדברים אשר מופשט על ידי הפילוסוף, אך אז משמעות הדבר שמעשה האונטולוגיה היא היא אפיסטמולוגיה. מכאן הפתח לפולמוס הידוע בין נומינליסטים לריאליסטים בימה"ב. לא סתם אפשי לסכם את כל פילוסופיית ימה"ב, בין אם של הערבים ובין אם של הנוצרים, בתור המתח בין אפלטון לאריסטו. ויכוח כזה שיש בו כדי להדיר שינה מעיני, בזה הרגע
כל מתחדש היה אחר שלא היה - ואפילו היה החומר שלו נמצא ואמנם הפשיט צורה ולבש צורה אחרת - יהיה טבעו אחר התחדשו והשלמו ונוחו בלתי טבעו בעת התהוותו והתחילו ביציאה מן הכח אל הפועל וזולת טבעו גם כן קודם שיתנועע ליציאה אל הפועל. והמשל בו כי טבע זרע הנקבה והוא דם בכיסיו - בלתי טבעו בעת ההריון כשפגשהו זרע הזכר והתחיל להתנועע; וטבעו גם כן בעת ההיא - בלתי טבע החי השלם אחר הולדו. ואין לעשות ראיה בכל הפנים מטבע הדבר אחר היותו והשלמו והיותו מיושב על השלם שבעיניו - על ענין הדבר ההוא בעת תנועתו להויה ואין מביאים ראיה מענינו בעת תנועתו - על ענינו קודם שיתחיל בתנועה. וכאשר תטעה בזה ותמשיך עשות הראיה מטבע הדבר ההוה בפועל על טבעו והוא בכח יתחדשו לך ספקות גדולות ויהיו מן השקר אצלך ענינים יתחיב היותם ויתחיבו אצלך ענינים שקריים:
והנח במה שהמשלנו בו שאיש שלם היצירה מאד נולד ומתה אמו אחר שהניקתו חדשים ונפרד אביו לבדו להשלים גידול הנולד ההוא באי נגזר עד שגדל והשכיל וידע; והוא לא ראה כלל אשה ולא נקבה מנקבות שאר בעלי החיים; ושאל ואמר לאיש אחד מאשר אתו איך נמצינו ועל אי זה ענין נהוינו? וענהו הנשאל כי כל איש ממנו אמנם נתהוה בבטן איש ממיננו כמותנו הוא נקבה בצורך כל ושהאיש ממנו היה קטן הגוף בתוך הבטן יתנועע ויזון ויצמח מעט מעט והוא חי עד שיגיע אל גבול כך מן הגודל יפתח לו שער בגוף למטה שיצא ממנו ולא יסור היותו צומח אחר כן עד שישוב כמו שתראנו. והנולד ההוא היתום ישאל בהכרח ויאמר וזה אחד ממנו כשהיה קטן בבטן והוא חי מתנועע צומח האם היה אוכל ושותה ומתנשם בפיו ונחיריו ויוצא? ויאמר לו לא! והוא ספק ימהר להכחיש זה ויעמיד המופת על כל הענינים האלה האמתיים שהם נמנעים בעשותו ראיה בנמצא השלם הנח ויאמר כל איש ממנו כשתכלא ממנו הנשימה קצת שעה ימות ויבטלו ממנו תנועותיו - ואיך יצויר שיהיה איש ממנו בתוך כיס סתום מקיף בו בתוך גוף מדת חדשים והוא חי מתנועע? ואילו בלע אחד ממנו צפור היה הצפור ההוא מת לשעתו בהגיעו באיצטומכה וכל שכן בבטן התחתון! וכל איש ממנו אם לא יאכל המזון בפיו וישתה המים בימים מועטים ימות בלא ספק ואיך ישאר חדשים האיש חי מבלתי מאכל ומשתה? וכל איש ממנו כשיזון ולא יוציא - בימים מועטים ימות בכאב גדול; ואיך יעמוד זה חדשים בלא יציאה? ואילו נקב בטן אחד ממנו - ימות אחר ימים; ואיך יחשב שזה העובר היה טבורו פתוח? ואיך לא יפתח עיניו ולא יפרוש כפיו ולא יפשוט רגליו וכל אבריו שלמים אין חלי בהם כמו שחשבתם? כן ימשך לו ההקש כולו שהאדם אי אפשר בשום פנים שיתהוה על זאת הצורה:
והתבונן זה המשל ובחנהו אתה המעין ותמצא זה עניננו עם אריסטו שוה בשוה. שאנחנו עדת הרודפים אחר 'משה רבינו ואברהם אבינו' עליהם השלום נאמין שהעולם נתהוה על צורת כך וכך והיה כך מכך ונברא כך אחר כך. ויבוא אריסטו לסתור דברינו ויביא עלינו ראיות מטבע המציאות הנח השלם ההוה בפועל; אשר נודה לו אנחנו שהוא אחר התישבו ושלמותו לא ידמה דבר ממה שהיה בעת ההויה ושהוא נמצא אחר ההעדר הגמור - ואי זו טענה תעמוד עלינו מכל מה שיאמרהו? ואמנם יתחיבו הטענות האלה על מי שיאמר שטבע זה המציאות הנח יורה על היותו מחודש; וכבר הודעתיך שאני לא אומר זה:
והנני אשוב ואזכר לך שרשי דרכיו ואראך איך לא יתחיב לנו מהם מאומה בשום פנים אחר שטענתנו - שהעולם בכללו המציאהו האלוה אחר העדר והוהו עד שנשלם כמו שתראהו:
אמר כי החומר הראשון לא הוה ולא נפסד והתחיל להביא הראיות על זה מן הדברים ההוים הנפסדים ולבאר המנע הויתו. וזה אמת - שאנחנו לא אמרנו שהחומר הראשון נתהוה כהתהוות האדם מן הזרע או יפסד כהפסד האדם אל העפר אבל אמרנו שהאלוה המציאו מלא דבר והוא כפי מה שהוא אחר המצאו - רצוני לומר היותו מתהוה ממנו כל דבר ויפסד אליו כל מה שנתהוה ממנו - ולא ימצא ערום מצורה ועדיו יגיע תכלית ההויה וההפסד; והוא לא הוה כהוית מה שיתהוה ממנו ולא יפסד כהפסד מה שיפסד אליו אבל נברא - וכשירצה בוראו יעדרהו העדר גמור מוחלט:
וכן נאמר בתנועה בשוה שהוא הביא ראיה מטבע התנועה שהיא בלתי הוה ולא נפסדת. והענין אמת שאנחנו נאמר כי אחר המצא התנועה על זה הטבע שהיא נחה עליו לא ידומה הויתה והפסדה - הויה כללית והפסד כללי כהוית התנועות הפרטיות ההוות וכהפסד התנועות הפרטיות; והוא ההקש בכל מה שיתחיב לטבע התנועה. וכן המאמר בתנועה הסיבובית אין התחלה לה הוא אמת אחר המציא הגשם הכדורי המתנועע בסיבוב לא תצויר בתנועתו התחלה:
וכן נאמר באפשרות המתחיב שיקדם לכל מתהוה כי זה אמנם יתחיב בזה הנמצא המיושב אשר כל מה שיתהוה בו אמנם יתהוה מנמצא אחד; אמנם הדבר הנברא מהעדר אין שם דבר נרמז אליו לא בחוש ולא בשכל שתקדם לו אפשרות:
וכן נאמר גם כן בהיות השמים אין הפוך בהם - הנה זה אמת! אלא שאנחנו לא אמרנו שהשמים נתהוו כהתהוות הסוס והתמר; ולא אמרנו שהרכבתם תחיב להם ההפסד כצמחים ובעלי החיים מפני ההפך שבהם:
ועיקר הענין הוא מה שזכרנוהו כי הנמצא בעת שלמותו ותמותו לא יורה ענינו ההוא על ענינו קודם שלמותו:
ואין רחוק עלינו גם כן מאמר אומר שנתהוו השמים קודם הארץ או הארץ קודם השמים או היו השמים בלתי כוכבים או מין בעל חיים בלתי מין אחר - כי זה כולו בעת הוית זה הכלל. כמו שבעל החיים בעת הויתו היה הלב ממנו קודם הביצים כמו שיראה לעין והגידים קודם העצמים - ואף על פי שאחר שלמותו לא ימצא בו אבר מבלתי אבר מכל האברים אשר אי אפשר עמידת האיש מבלעדיהם. זה כולו יצטרך גם כן אליו אם ילקח הכתוב כפי פשוטו - ואף על פי שאין הענין כן כמו שיתבאר כשנרחיב בזה המאמר:
וצריך שתזהר בזה הענין שהוא - חומה גדולה בניתיה סביב התורה מקפת בה מונעת אבן כל משליך אליה. ואם יטען עלינו אריסטו - רצוני לומר האוחז דעתו - ויאמר אחר שלא יורה לנו זה הנמצא במה זה ידעתם אתם זה מהווה ושהיה שם טבע אחר הוהו? נאמר שזה לא יתחיב לנו לפי השתדלותנו - שאנחנו לא נשתדל עתה שנקים שהעולם מחודש אבל אשר נשתדל בו הוא - אפשרות היותו מחודש; ולא תבטל זאת הטענה בהביא ראיה מטבע המציאות אשר לא נחלוק בו. וכאשר תתקים אפשרות הטענה כמו שבארנו נשוב אחרי כן ונכריע דעת החידוש ולא ישאר בזה השער אלא שיביא לנו ראיה בהמנע היות העולם מחודש - לא מטבע המציאות אבל ממה שיחיבהו השכל בחוק האלוה; והם - הדרכים השלשה אשר כבר הקדמתי לך זכרם ושהם יעשו בהם ראיות על קדמות העולם מצד האלוה. והנני אראה לך אפני הביא הסיפוק עליהם עד שלא תתאמת מהם ראיה בשום פנים - בפרק הבא:
כל הגשמים ההווים הנפסדים לא ישיגם ההפסד רק מצד החומר שלהם לא זולת זה. אבל מצד הצורה ובבחינת עצם הצורה לא ישיגם הפסד רק הם עומדים. הלא תראה שהצורות המיניות כולם מתמידות עומדות ואמנם ישיג הפסד לצורה במקרה - רצוני לומר מפני התחברה לחומר וטבע החומר ואמיתתו - שהוא לעולם לא ימלט מחברת ההעדר ומפני זה לא תתקים בו צורה אבל יפשיט צורה וילבש צורה אחרת תמיד:
ומה נפלא מאמר שלמה בחכמתו בדמותו החומר ב'אשת איש זונה' כי לא ימצא חומר מבלתי צורה כלל - אם כן הוא 'אשת איש' לעולם לא תמלט מ'איש' ולא תמצא 'פנויה' כלל; ועם היותה 'אשת איש' היא מבקשת איש אחר לעולם תמיר בו בעלה ותפתהו ותמשכהו בכל צד עד שישיג ממנה מה שהשיג בעלה. זהו ענין החומר - והוא שאי זו צורה שתהיה בו הצורה ההיא תכינהו לקבל צורה אחרת ולא יסור מהתנועה להפשיט זאת הצורה שעמו ולהביא אחרת; וכענין זה בעצמו יעשה אחר בוא הצורה האחרת:
הנה כבר התבאר שכל השחתה והפסד או חסרון - אמנם הוא מפני החומר. ובאורו באדם על דרך משל כי כיעור צורתו וצאת אבריו מטבעם וכן חולשת כל פעולותיו או ביטולם או בלבולם אין הפרש בין היות כל זה בתחילת היצירה או מתחדש עליו - אין זה כולו נמשך אלא אחר החומר שלו הנפסד לא אחר צורתו וכן כל בעל חיים אמנם ימות ויחלה מפני החומר שלו לא מפני צורתו. וכל פשעי האדם וחטאיו אמנם הם נמשכים אחרי החומר שלו הנפסד לא אחרי צורתו; ומעלותיו כולם אינם נמשכים אחרי החומר שלו הנפסד אלא אחרי צורתו; ומעלותיו כולם אינם נמשכות רק אחר צורתו. והמשל בו שהשגת האדם את בוראו וצירו כל מושכל והנהיגו תאוותיו וכעסו והסתכלו במה שצריך לבחר בו ובמה שצריך לרחקו - כל זה נמשך אחר צורתו אבל מאכליו ומשתיו ומשגליו ורוב תאוותיו בהם וכן כעסו וכל מדה רעה שתמצא לו - הכל נמשך אחר החומר שלו. וכאשר התבאר שהענין כן ולא היה אפשר בגזרת החכמה האלוקית שימצא חומר מבלתי צורה ולא שתמצא צורה מאלו הצורות מבלתי חומר והתחיב הקשר זאת הצורה האנושית הנכבדת מאד אשר בארנו שהיא 'צלם אלוקים ודמותו' בזה החומר העפרי החשוך המביא אותו לכל חסרון והפסד נתן לה - רצוני לומר לצורה האנושית - יכולת על החומר וממשלה ואדנות ושלטון עד שתכריחהו ותמנע תאוותיו ותשיבם על מה שאפשר מן היושר והשווי:
ומהנה נחלקו מדרגות בני אדם. כי יש מבני אדם אנשים שכל השתדלותם תמיד לבחור הנכבד ולבקש העמידה המתמדת כפי גזרת צורתו הנכבדת ולא יחשוב רק בציור מושכל והשגת דעת אמיתי בכל דבר והדבק בשכל האלוקי השופע עליו אשר ממנו נמצאה הצורה ההיא וכל אשר יביאוהו צרכי החומר ללכלוכיו וחרפתו המפורסמת - יצטער על מה שנשקע בו ויבוש ויכלם ממה שנוגע בו וישתדל למעט מן החרפה ההיא בכל יכלתו ולהשמר ממנה בכל צד. כאדם שכעס עליו המלך וצוהו לפנות זבל ממקום למקום לבזותו שהאדם ההוא ישתדל בכל יכלתו להסתתר בעת הבזיון ההוא ואולי יפנה דבר מועט למקום קרוב כדי שלא יתלכלכו ידיו ולא בגדיו ושלא יראהו אדם - כן יעשה מי שהוא בן חורין. אמנם העבד ישמח בזה ויראה שלא עמסו עליו טורח גדול וישליך כל גופו בזבל ההוא וילכלך פניו וידיו ויפנה בפרהסיה והוא יצחק וישמח וימחא כף. כן עניני בני אדם - כי מבני אדם אנשים כמו שאמרנו שכל צרכי החומר אצלם חרפה וגנות וחסרון התחיבו בהכרח ובלבד חוש המישוש אשר הוא חרפה עלינו (כמו שזכר אריסטו) אשר בעבורו נתאוה למאכל ולמשתה ולמשגל - כי צריך למשכיל למעט מהם מה שאפשר ולהסתר בהם ולהצטער בעשותו אותם ושלא ידבר בהם ולא ירחיב בהם המאמר ולא יעשו חבורות לאלה הדברים; אבל יהיה האדם מושל על אלה הצרכים כולם לקצר בהם כפי יכלתו ולא ישיג מהם אלא מה שאי אפשר זולתו וישים תכליתו תכלית האדם מאשר הוא אדם והיא ציור המושכלות (לא זולת זה) אשר החזק והנכבד שבהם - השגת האלוה והמלאכים ושאר פעולותיו כפי היכולת. ואלה האנשים הם עם האלוה תמיד והם אשר נאמר להם "אלוקים אתם ובני עליון כולכם"; וזהו המבוקש מן האדם - רצוני לומר שזאת היא תכליתו. אמנם האחרים הנבדלים מהאלוה והם המון הסכלים הם בהפך זה ביטלו כל מחשבה והסתכלות במושכל וישימו תכליתם החוש ההוא אשר הוא חרפתנו הגדולה - רצוני לומר חוש המישוש ולא יחשבו ולא יתבוננו רק במאכל ובמשגל לא בדבר אחר - כמו שנאמר ברשעים בהיותם שטופים במאכל ובמשתה ובמשגל. אמר "וגם אלה ביין שגו ובשכר תעו וגו'" ואמר "כי כל שולחנות מלאו קיא צואה בלי מקום" ואמר "ונשים משלו בו" הפך מה שבוקש מהם בתחילת היצירה "ואל אישך תשוקתך והוא ימשל בך" -; וסיפר חוזק תאוותם גם כן ואמר "איש אל אשת רעהו יצהלו" ואמר "כי כולם מנאפים וגו'". ומזה הענין שם שלמה משלי כולו להזהיר מן הזנות ומן המשתה המשכר שבשני אלו ישטפו שונאי האלוה הרחוקים ממנו אשר נאמר בהם "כי לוא ליי המה" ונאמר "שלח מעל פני ויצאו":
ואמנם אמרו "אשת חיל מי ימצא" - המשל ההוא כולו מבואר. כי כשיזדמן לאיש אחד חומר טוב נאות בלתי גובר עליו ולא מפסיד סידורו - היא מתנה אלוקית. סוף דבר החומר הנאות יקל להנהיגו כמו שזכרנו ואם הוא בלתי נאות אינו נמנע מן המתלמד לכבוש אותו. ומפני זה הוכיח שלמה המוסרים ההם כולם. הוא וזולתו. ומצוות התורה ואזהרותיה אמנם הם לכבוש תאוות החומר כולם. וצריך למי שיבחר להיות אדם באמת לא בהמה בתואר אדם ותמונתו שישים כל השתדלותו לחסר כל צרכי החומר ממאכל ומשתה ומשגל וכעס וכל שאר המידות הנמשכות אחר התאוה והכעס ויבוש מהם וישים להם מדרגות בנפשו. אמנם מה שאי אפשר מבלעדיו כמאכל וכמשתה יסתפק מהם במועיל ולפי צורך הפרנסה לא לפי ההנאה וימעט הדברים בו גם כן והקיבוץ עליו. כבר ידעת מאסם "סעודה שאינה של מצוה" ושהחסידים כפנחס בן יאיר לא אכל עם אדם כלל והשתדל רבנו הקדוש שיאכל עמו ולא עשה. ואמנם היין דינו כדין המזון בכונה. אך הקיבוץ על השתיה המשכרת ראוי שיהיה אצלך יותר חרפה מהתקבץ אנשים ערומים מגולי הערוה נפנים ומתריזים ביום בבית אחד. ובאור זה כי היציאה ענין הכרחי אין לאדם תחבולה לדחותו והשכרות הוא ממעשה האיש הרע בבחירתו; וגנות גלות הערוה מפורסם לא מושכל והפסד השכל והגוף מרוחק לשכל. ולזה צריך למי שרוצה להיות אדם שירחיק זה ולא ידבר בו:
ואמנם המשגל - איני צריך לומר בו יותר ממה שאמרתיו בפרוש אבות ממה שבא כתוב בתורתנו החכמה הטהורה ממאוס בו ואסור זכרו או לדבר בו כלל ולא לשום סיבה. וכבר ידעת אמרם שאלישע - עליו השלום - אמנם נקרא 'קדוש' מפני שלא היה חושב בו עד שלא היה רואה קרי. וכבר ידעת אמרם על יעקב - עליו השלום - ש"לא יצאה ממנו שכבת זרע קודם ראובן" אלה כולם - ענינים מקובלים באומה ללמדת מדות אנושיות. כבר ידעת אמרם "הרהורי עבירה קשין מעבירה" - ולי בפרושו - פרוש נפלא מאד - והוא שהאדם כשימרה אמנם ימרה מצד המקרים הנמשכים אחר החומר שלו כמו שבארתי - רצוני לומר שהאדם לא יעשה מרי רק בבהמיותו; אבל המחשבה היא מסגולות האדם הנמשכות אחר צורתו וכשיחשוב במרי ימרה בנכבד שבשני חלקיו - ואין חטא מי שעבר והעביד עבד סכל כחטא מי שהעביד בן חורין חשוב. כי זאת הצורה האנושית וכל סגולותיה הנמשכות אחריה אין צריך להשתמש בהן אלא במה שהן ראויות לו - להדבק בעליונים לא לרדת להשיג השפל:
וכבר ידעת גודל האיסור שבא אצלנו בנבלות הפה וזה גם כן מחויב. שזה הדיבור בלשון הוא מסגולות בני אדם וטובה גמלה האלוה לאדם להבדילו בה משאר בעלי החיים - כמו שאמר "מי שם פה לאדם?". ואמר הנביא "אדוני יי נתן לי לשון לימודים" - ואין צריך שנשתמש בטובה ההיא אשר נתנה לנו לשלמות - ללמוד וללמד - בגדול שבחסרונות ובחרפה השלמה עד שנאמר מה שיאמרוהו ה'גוים' הסכלים הזונים בשיריהם ודבריהם הנאותים בהם - לא במי שנאמר להם "ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש". וכל מי שישתמש במחשבתו או בדברו בדבר מעניני החוש ההוא אשר הוא חרפה לנו עד שיחשוב במשתה או במשגל ביותר מן הצריך לו או יאמר בו שירים - כבר לקח הטובה אשר גמלו אלוה אותה והשתמש בה ונעזר בה במרי הגומל אותו ועבור על מצוותיו ויהיה כמי שנאמר בהם "וכסף הרביתי לה וזהב עשו לבעל":
ולי גם כן טענה וסיבה בקריאת לשוננו זה 'לשון הקודש' - ולא תחשוב שהוא הפלגה ממנו או טעות אבל הוא אמת. מפני שזה הלשון הקדוש לא הונח בו שם כלל לכלי המשגל לא מן האנשים ולא מן הנשים ולא לגוף המעשה המביא להולדה ולא לשתן ולא לצואה. אלה הם הדברים כולם לא הונח להם שם ראשון כלל בלשון העברי אלא ידובר בהם בשמות מושאלים וברמיזות. והיתה הכוונה בזה - שאלה הדברים אין ראוי לזכרם שיושם להם שמות אבל הם ענינים שצריך לשתוק מהם וכשיביא הצורך לזכרם - יעשה לו תחבולה בכנויים ממילות אחרות כאשר נסתר בעשותם בעת הצורך בכל יכלתנו אמנם הכלי מן האיש קראהו 'גיד' והוא שם על צד הדמיון מאמרם "וגיד ברזל ערפך" וקראוהו גם כן 'שפכה' מצד פעולתו; והכלי מן הנקבה - 'קבתה' וקיבה שם האסטומכה; אבל ה'רחם' הוא שם האבר מבני המעים שיעשה בו העובר. וה'צואה' נקראת כן מגזרת 'יצא'. ושם השתן - 'מימי רגלים'; ושם הזרע - 'שכבת זרע'. וגוף הפעולה המביאה להוליד אין לו שם כלל - מכנים אותו 'ישכב' או 'יבעול' או 'יקח' או 'יגלה ערוה' לא זולת זה. ואל יטעך 'ישגל' שתחשבהו שם לפעולה - אינו כן! כי 'שגל' הוא שם הנערה המוכנת למשגל בלבד "נצבה שגל לימינך"; ואמרו "ישגלנה" לפי הכתיב - ענינו יקחנה לנערה לזה הענין:
והנה יצאנו בכלל הפרק מכוונת המאמר אל דברי מדות ועניני דתות גם כן אלא שהם - אף על פי שאינם כולם מכונת המאמר - סדר הדברים הביא אליו: