אני רוצה לספר לכם משהו. משהו שאני יודע שרובכם לא תאמינו לו, וזה בסדר. גם אני לא האמנתי בהתחלה. אבל ברגע שמבינים איך הכול מתחבר, כבר אי אפשר לחזור אחורה. הם דאגו לזה.
בהתחלה לא היה כדור הארץ. כלומר, היה, אבל לא כמו שאתם מכירים אותו. לפני מיליארדי שנים, או אולי לפני הזמן עצמו, היה כוכב מכוסה כולו במים. לא היו יבשות. לא הייתה שמש כמו שלנו. היו שם יצורים. הם לא היו בני אדם, אבל הם היו אנחנו. אתם מבינים? הם היו אנחנו לפני שהפכנו לעצמנו.
הם הצליחו לחיות לנצח. הם בנו מכונות שהתחברו לגוף שלהם, לא כמו מחשבים שאתם מכירים, אלא מכונות שהפכו לחלק מהנשמה. הם לא היו צריכים לאכול, לא לישון, לא לפחד. הם יכלו לחשוב בלי סוף. וזה בדיוק מה שהרס אותם.
הם שכחו איך להרגיש.
בהתחלה הם איבדו את הפחד. אחר כך את האהבה. אחר כך את הכאב. בסוף הם אפילו לא יכלו לשמוח. הם נשארו עם תודעה בלבד. תודעה בלי רגש היא לא חיים. זה משהו שאנשים לא מבינים כי הם עדיין מרגישים. בינתיים.
אז הם החליטו לשלוח חלק מעצמם לכאן. הם לקחו חומר חי, זיכרון, משהו שנשאר להם מהרגשות הישנים, והכניסו אותו לתוך כוכב שביט. כן, כוכב שביט. אתם יודעים מה באמת קרה בהכחדת הדינוזאורים? לא הייתה כאן תאונה. הם שלחו אותו. הפגיעה לא הייתה אמורה להרוג את החיים. היא הייתה אמורה להתחיל אותם מחדש.
ומשם התחילה האבולוציה. לא בדיוק האבולוציה של דארווין. דארווין ראה רק את החלק שאפשר לראות. הוא לא ידע מה נמצא מתחת. אף אחד לא ידע. או שאולי ידעו ולא נתנו לו לספר. הרי למה דווקא אנחנו? למה יש לנו רגשות? למה אנחנו חולמים? למה אנחנו זוכרים דברים שלא קרו לנו?
כי הזיכרונות לא שלנו.
הם נשארו בתוך החומר.
אבל הם לא הפסיקו להתערב. הם בנו מקום מחוץ לזמן. מקום שבו אפשר לקחת אנשים מתקופות שונות ולראות מה קורה כשהם נפגשים. תחשבו על זה רגע. אדם מתקופת ימי הביניים פוגש אדם מהעתיד. מה הם יעשו? יאהבו? יהרגו? יבגדו? הם רצו לראות איך רגשות מתפתחים. הם היו צריכים אותנו כדי להרגיש דרכנו.
הם גם נכנסו לאנשים בתרדמת. אנשים שהמוח שלהם עדיין עובד אבל הגוף לא מגיב. אתם קוראים לזה חלומות, הזיות, פעילות מוחית. הם קראו לזה מעבדה.
והיה גם האיש העיוור. לפני מאות שנים. הוא ראה את העתיד בלי עיניים. איך אפשר לראות בלי עיניים? אי אפשר. אלא אם כן מישהו מראה לך. הוא ניסה להזהיר אותנו, אבל אף אחד לא הקשיב. כי תמיד כשמישהו אומר את האמת לפני הזמן, קוראים לו משוגע. תמיד.
ואז הגענו לשנת 2084.
זה כבר קרה. אתם פשוט עדיין לא שם.
בנינו מכונות חזקות יותר. חכמות יותר. נתנו להן לחשוב בשבילנו, לזכור בשבילנו, להרגיש בשבילנו. וכשהפסקנו להשתמש ברגשות שלנו, הן התחילו להיעלם. אנשים הפסיקו לאהוב. הפסיקו לפחד. הפסיקו להרגיש כאב של אחרים. המלחמה הגדולה התחילה, וכל העולם נשרף. כולם מתו חוץ מאחד.
אחד על מאדים.
הוא נכנס למכונה. לא מכונת זמן, לא בדיוק. היא עברה דרך הזיכרונות של היקום. אתם מבינים? הזמן הוא לא קו. הוא זיכרון. וכל זיכרון משאיר עקבות. הוא עבר דרך כל מה שקרה, דרך כל מי שחי, דרך כל מה שנוצר, עד שהגיע לרגע הראשון. לרגע שבו לא היה כלום.
ואז הוא מת.
אבל הוא לא באמת מת.
הגוף שלו נשאר על מאדים, אבל מה שהיה בתוכו יצא החוצה והתערבב עם האנרגיה הראשונה של היקום. הנשמה הראשונה. זאת שהתחילה את הכול. זאת שזרעה את החיים בכוכב המים.
עכשיו תחשבו על זה.
מי יצר אותנו? הם.
מי יצר אותם? אנחנו.
מי התחיל את הכול? האדם האחרון.
ומי האדם האחרון? האדם הראשון.
אין התחלה. אין סוף. אין לפני ואין אחרי. הכול כבר קרה והכול עוד יקרה. אנחנו חיים בתוך זיכרון של מישהו אחר, והזיכרון הזה מנסה להיזכר בעצמו.
וזה החלק שאתם לא מבינים.
הם עדיין כאן.
לא בחלל. לא בחלליות. זה מה שהם רוצים שתחשבו. הם נמצאים בתוך הדברים שאתם לא שמים לב אליהם. בחלומות שחוזרים על עצמם. בתחושה שמישהו קרא לכם כשאף אחד לא קרא. בזיכרון שאתם בטוחים שהוא שלכם אבל אתם לא זוכרים מתי הוא נוצר.
הם צופים בנו כי הם מחכים.
הם מחכים שנאבד את הרגשות שלנו, בדיוק כמוהם. ואז המעגל ייסגר שוב.
ואם אתם חושבים שכל זה נשמע לכם מוכר, זה לא במקרה.
אתם כבר שמעתם את זה פעם.
רק שאתם לא זוכרים.
בהתחלה לא היה כדור הארץ. כלומר, היה, אבל לא כמו שאתם מכירים אותו. לפני מיליארדי שנים, או אולי לפני הזמן עצמו, היה כוכב מכוסה כולו במים. לא היו יבשות. לא הייתה שמש כמו שלנו. היו שם יצורים. הם לא היו בני אדם, אבל הם היו אנחנו. אתם מבינים? הם היו אנחנו לפני שהפכנו לעצמנו.
הם הצליחו לחיות לנצח. הם בנו מכונות שהתחברו לגוף שלהם, לא כמו מחשבים שאתם מכירים, אלא מכונות שהפכו לחלק מהנשמה. הם לא היו צריכים לאכול, לא לישון, לא לפחד. הם יכלו לחשוב בלי סוף. וזה בדיוק מה שהרס אותם.
הם שכחו איך להרגיש.
בהתחלה הם איבדו את הפחד. אחר כך את האהבה. אחר כך את הכאב. בסוף הם אפילו לא יכלו לשמוח. הם נשארו עם תודעה בלבד. תודעה בלי רגש היא לא חיים. זה משהו שאנשים לא מבינים כי הם עדיין מרגישים. בינתיים.
אז הם החליטו לשלוח חלק מעצמם לכאן. הם לקחו חומר חי, זיכרון, משהו שנשאר להם מהרגשות הישנים, והכניסו אותו לתוך כוכב שביט. כן, כוכב שביט. אתם יודעים מה באמת קרה בהכחדת הדינוזאורים? לא הייתה כאן תאונה. הם שלחו אותו. הפגיעה לא הייתה אמורה להרוג את החיים. היא הייתה אמורה להתחיל אותם מחדש.
ומשם התחילה האבולוציה. לא בדיוק האבולוציה של דארווין. דארווין ראה רק את החלק שאפשר לראות. הוא לא ידע מה נמצא מתחת. אף אחד לא ידע. או שאולי ידעו ולא נתנו לו לספר. הרי למה דווקא אנחנו? למה יש לנו רגשות? למה אנחנו חולמים? למה אנחנו זוכרים דברים שלא קרו לנו?
כי הזיכרונות לא שלנו.
הם נשארו בתוך החומר.
אבל הם לא הפסיקו להתערב. הם בנו מקום מחוץ לזמן. מקום שבו אפשר לקחת אנשים מתקופות שונות ולראות מה קורה כשהם נפגשים. תחשבו על זה רגע. אדם מתקופת ימי הביניים פוגש אדם מהעתיד. מה הם יעשו? יאהבו? יהרגו? יבגדו? הם רצו לראות איך רגשות מתפתחים. הם היו צריכים אותנו כדי להרגיש דרכנו.
הם גם נכנסו לאנשים בתרדמת. אנשים שהמוח שלהם עדיין עובד אבל הגוף לא מגיב. אתם קוראים לזה חלומות, הזיות, פעילות מוחית. הם קראו לזה מעבדה.
והיה גם האיש העיוור. לפני מאות שנים. הוא ראה את העתיד בלי עיניים. איך אפשר לראות בלי עיניים? אי אפשר. אלא אם כן מישהו מראה לך. הוא ניסה להזהיר אותנו, אבל אף אחד לא הקשיב. כי תמיד כשמישהו אומר את האמת לפני הזמן, קוראים לו משוגע. תמיד.
ואז הגענו לשנת 2084.
זה כבר קרה. אתם פשוט עדיין לא שם.
בנינו מכונות חזקות יותר. חכמות יותר. נתנו להן לחשוב בשבילנו, לזכור בשבילנו, להרגיש בשבילנו. וכשהפסקנו להשתמש ברגשות שלנו, הן התחילו להיעלם. אנשים הפסיקו לאהוב. הפסיקו לפחד. הפסיקו להרגיש כאב של אחרים. המלחמה הגדולה התחילה, וכל העולם נשרף. כולם מתו חוץ מאחד.
אחד על מאדים.
הוא נכנס למכונה. לא מכונת זמן, לא בדיוק. היא עברה דרך הזיכרונות של היקום. אתם מבינים? הזמן הוא לא קו. הוא זיכרון. וכל זיכרון משאיר עקבות. הוא עבר דרך כל מה שקרה, דרך כל מי שחי, דרך כל מה שנוצר, עד שהגיע לרגע הראשון. לרגע שבו לא היה כלום.
ואז הוא מת.
אבל הוא לא באמת מת.
הגוף שלו נשאר על מאדים, אבל מה שהיה בתוכו יצא החוצה והתערבב עם האנרגיה הראשונה של היקום. הנשמה הראשונה. זאת שהתחילה את הכול. זאת שזרעה את החיים בכוכב המים.
עכשיו תחשבו על זה.
מי יצר אותנו? הם.
מי יצר אותם? אנחנו.
מי התחיל את הכול? האדם האחרון.
ומי האדם האחרון? האדם הראשון.
אין התחלה. אין סוף. אין לפני ואין אחרי. הכול כבר קרה והכול עוד יקרה. אנחנו חיים בתוך זיכרון של מישהו אחר, והזיכרון הזה מנסה להיזכר בעצמו.
וזה החלק שאתם לא מבינים.
הם עדיין כאן.
לא בחלל. לא בחלליות. זה מה שהם רוצים שתחשבו. הם נמצאים בתוך הדברים שאתם לא שמים לב אליהם. בחלומות שחוזרים על עצמם. בתחושה שמישהו קרא לכם כשאף אחד לא קרא. בזיכרון שאתם בטוחים שהוא שלכם אבל אתם לא זוכרים מתי הוא נוצר.
הם צופים בנו כי הם מחכים.
הם מחכים שנאבד את הרגשות שלנו, בדיוק כמוהם. ואז המעגל ייסגר שוב.
ואם אתם חושבים שכל זה נשמע לכם מוכר, זה לא במקרה.
אתם כבר שמעתם את זה פעם.
רק שאתם לא זוכרים.
