ידועה הפילוסופיה המרובה בעולם. בזה העולם יש הרבה אמונות ומחשבות. ידע שמהלך בין מקום למקום, תרבויות שאוחזות בחשיבות שונות. בימינו המודרניים לא ניתן להתרחק מן המציאות הזאת. השאלות הכבדות נשאלות, על מהות החיים, מקורן והיעד ואו התכלית בסופם.
אני תוהה לעצמי אם כל המסמך הזה הוא לא אלא תיעוד של אדם עם הפרעות נפש יותר מאשר כתיבה על דת וענייני קיומו של עולם. אני מאובחן עם OCD וASD, נכון לשנת 2026, אבל הרקע נוטה לסבור שיש עוד דברים בגו, וההפרעות לא מסתכמות רק במונחים האלה. ייתכן שעוד 10 שנים מכתיבת המסמך תתקבל הגדרה חדשה להפרעת נפש שתתאר את הפרופיל הנפשי שלי או חלק ממנו.
את הספר הזה אני כותב ברוב כנות בשילוב של אגו, יוהרה, רצון לשתף, רצון להעמיק השכלה, ולתת משמעות וערך לחוויות שלי, חוויות המספר. אין כאן במאומה דבר, אם כי היכולת של אדם שיודע לדבר וההתבטאות שלה בדיבור במעשה. נולד הצורך לאזן בין כתיבה אנושית לבין תוכן קריא, ואני המספר מקווה שהמילים שלי שמבטאות את הרעיון הזה יעבירו אותו בנאמנות.
נקודת המספר היא משל אדם ידעני עד מידה מסוימת. חשיפה לאינטרנט, לתרבויות שונות במידות שונות, ולחלקים ביהדות, הובילה אותי זה האדם לנקודה שבה אני נמצא. אחזור ואדגיש, אין כאן ספר יוהרה גמור. לא תמצאו כאן תואר של דוקטור, פרופסור לענייני החרטה והבלוף, וגם לא תואר רב. אני משתמש בכתיבה מעט יהירה כדי להמציא תוכן קריא. אף אחד לא יבזבז את זמנו על הזיות של נרקומן מהשוק שלא יודע להשתמש באות יו"ד במשפטים.
...
מאז היותי ילד אני זוכר את ההישענות שלי על האמונה הדתית שלי במה שקראתי לו אלוהים. כשהייתי ניגש בגילאי 6-7 למבחנים בבית הספר הייתי תמיד מתפלל לאלוהים לציון גבוה. הנקודה הזאת, יכולתי לתאר אותה בצורה חסידית: "נשמה גבוהה מן הרגיל, שמצאה את החיבור שלה לאלוהים בגיל צעיר. אור המקיף שיצא מזה הנער הביע את דרכו אפילו בעניינים פשוטים כמו ציון במבחן". יכולנו להאריך בדרמטיזציה סגנון-יהודית הזאת, ואני מתאר את הדואליות של התהליך שלי, בתור מי שהיה בצד הדתי, וגם בצד המתנגד.
חיי הצעירים כאדם בעולם הזה לא היו קלים. נסיבות קשות מאוד, אך בפרט תפיסה קשה מאוד, הובילה לצער רב וכאב גדול. דברים פשוטים כמו שמיים שמלאים עד תום בעננים הפכו את תחושת מזג הרוח שלי. מתחושת רעננות ושמחה, תחושה שמיימית על רקעית כאילו כבוד עמוד הענן עליי, ולהפך- אם השמיים היו מיטמאים בנוכחות הכחול החשוף מעל העננים הייתי מרגיש כאילו לא עוד אני מוגן. הצבע האפור של העננים הדגיש לי צבע פחות חזק מאשר הצבע הכחול הבוהק. העננים הסתירו את חלק מהאור. ותופעה פיזית פשוטה השפיעה עליי רבות. זאת אחת מיני אינספור דוגמאות, כדוגמה למי שבדיעבד יאובחן על הרצף האוטיסטי עם הפרעת OCD.
את הסיפור של הילדות הזאת אני מביא כדי להדגים בעצם את הרקע שלי. איך נסיבות ותפיסת החיים השפיעו על הלמידה שתבוא לידי בחינה כלל קיומית בהמשך. במילים פשוטות, כשאתה מוצף בתחושות חזקות לטוב ולרע, וכשאתה מושפע בקלות מסנסציות, אתה חווה את העולם בצורה שונה. זה מעלה שאלות קיומיות שבאות אחר כך. ועוד בונוס קטן- יכולתי לפלפל שלמעשה העננים היו כמו בבחינת הסתרת הפנים של משה רבינו מכוח האור הרב על פניו. למעשה, בפלפול הזה הסבר רוחני הוא שהחיבור החזק שלי (לכאורה) לעניין הרוחני גרם לי לקבל "אור", תרתי משמע, בצורה חזקה יותר, עד כי הייתי צריך אמצעי ביניים כמו עננים לעמוד בין השמש אליי כדי להנות מהאור. במילים פשוטות, רגישות פיזית לאור יכולה הייתה להתפרש כסימבוליזם לגדלות עצמי, וזאת עוד דוגמה מיני רבות בלי סוף לחשיבה היהודית- דרמטיזציה, אבסטרקציות בכל מקום, והארת פוקוס על כל פרט קטן.
אני זוכר שכנער, מגילאי 12 ומעלה, הייתי מרגיש תחושות חזקות. של רומנטיקה, תאווה לאהבת נעורים, תחושות מזדמנות של מסתורין, ועוד רגשות שקשה לי להעלות על הכתב. בדיעבד, עד עצם היום הזה אני חושב שרוב האנשים לא חוו את העולם כמוני, כי חוויתי אותו "על סטרואידים". אבל כבר אז יכולתי להבחין בתהליכים הפנימיים שלי. שמתי לב, שאפילו בתוך סנסציה חזקה של מסתורין וריגוש שהיו עולים כשהייתי מביט בכוכבי השמיים בלילה, הייתה עולה תחושה של חוסר שלמות. כבר בימים ההם הייתה לי תיאוריה כללית ומגושמת בצורה שהסבירה שלא קיבלתי טוב גמור. כמו לאכול כנפיים חריפות- אתה נהנה מהארוחה, אבל זה לא סותר את מעט הכאב הנפשי שבא אפילו כשאתה התרגלת לחריף. בעצם, שמתי לב לפרטים הפנימיים בנפשי, וכבר אז יכולתי לבצע ריפלקציה עמוקה בתוך תודעתי, לשים לב למה שקורה אצלי בפנים, ולתת על זה את הדעת. האופי הזה שמיוחס לפרטים ולמופשט, ובפרט בענייני הנפש והתודעה, בדיעבד ימשיך אצלי עד עצם היום הזה.
ואני בכותבי את הטקסט הזה, ובעוגמתי על מילה כמו "בכותבי", משתדל לדלג ולנתר מעל מאבקים וספקות פנימיים. מחשבות טורדניות, שאלות שעולות וכמו אנטי-ג’יני שמנסה לחבל בפעולות פשוטות שלי כמו כתיבה. חלק מהמאבק הזה, באופן אירוני, עדיין מתבטא אפילו בתוך כתב שמנסה לגמד את המאבק ולנגוד אותו.
כנער, בגילאים מאוחרים יותר, כמו מגיל 14/15/16, הייתי אדם קשה באופיי. הייתי מנותק וסולד מחברה, ולמרות שביקשתי דברים חברתיים כמו בת זוג, הייתי מרחיק את עצמי מן הסביבה הקרובה. אנשי משפחה קרובים ואפילו הורים מצאו שהיה חריג עבורי לחייך ולצחוק. שיחות פשוטות וקלות לא היו עוברות בקלות אם בכלל, וכמעט את כל זמני העברתי מול המחשב. בעידן המודרני היו לי אמצעים לכפר בעד החסרונות החברתיים וההומניים הכבדים שלי.
אני מגדיר את עצמי כמי שהיה עוד יותר מהיום כבעל מידות מגונות. כעס, תאווה, אגו, חוסר אכפתיות ואנוכיות מוגברת. למעשה, כבר מילאתי כמה וכמה מהסממנים היהודים למידות מגונות. אפשר לפלפל ולציין את מדרש הציור של משה רבינו, בו ערבי אחד מצייר את משה רבינו למלך אחד, והפרשנים מפרשים שמשה רבינו רשע על פי הדיוקן הפיזי שלו. ההסבר הוא שמשה אומר שבטבעו הוא כך, אלא שבזכות העבודה האישית הקשה שלו הוא הצליח לעבוד על הנטיות הרעות הטבעיות שלו ולעלות במדרגות עד כה. את החשיבה הזאת הסברתי כדי להדגים כמה מעורבת אצלי החשיבה היהודית-דתית, עד כי משפט פשוט על עצמי יכול להעלות זיכרון של מדרש. ככלל, מצאתי אצל יהודים דתיים בארץ ישראל נטייה מוגזמת לאסוציאציות וקשרים מילוליים (אפשר לבחון את זה במחקרים נוירופסיכולוגיים על חלוקות יכולות קוגניטיביות כמו VIQ, PIQ ועוד נושאים).
ב2022 הצטרפתי לישיבה. זאת הייתה לאחר שחודשים לפני כן "התחזקתי בדת". את הביטוי הזה אני מביא במרכאות, כי עבורי הוא מסמל בורות ופשטות. עד כה, תמונתם הדוחה של אנשים עם מה שאני מכנה סחבות על הראש רודפות אותי. אישה מתנחלת פשוטה עם סמרטוט רצפה על הראש. סתומה עם מגב אמבטיה בפנים בהדלקת נרות שבת. ההסבר היהודי מחוכם. תלמידי ישיבה שמעבירים 16 שעות ביום באימונים על אבסטרקציות חסרות תועלת ורטוריקה יחכימו מספיק כדי לדעת מה להשיב לי. "קליפות". "הסטרא אחרא". הדוגמה של רבי עקיבא שלפי המקובל הגדול האריז"ל היה כפוף לקליפות בגלל זרעו של יוסף הצדיק שנפגם עולה. אולי לפי היהדות הסלידה החזקה שלי מהמראה שעבורי הוא פרימיטיבי היא רק תוצאת "הקליפות" האלה.
ב2019 התחילו בגופי תופעות פיזיות לפתע, שלא אפרט. תארו לכם כאבי בטן ומיגרנות, אבל תופעות אחרות. האפקט הנפשי היה הגרוע ביותר. את הסבל הפיזי עצמו היה אפשר לסבול, אבל לא היה אפשר לסבול את התחושה הנפשית. הייתי מפחד מהדברים הכי בסיסיים. דמיינו להיות שרוי במיגרנה מבוקר עד ערב, אבל בצורה נפשית. התחושה עצמה סבוכה וקשה להסברה. אפשר לתאר בה אלמנטים של דיכאון, מלנכוליה, והגרועות שבהן- תחושות אשמה קשות, ייאוש של חוסר תקווה, ודיכאון.
דרך אחת להסביר את התחושה שנולדה מ2019 היא להצביע לסרט חרדי של שני יוצאי צבא שלכאורה ביצעו סיאנסים, וכאשר אחד מהם התעלף בזמן סיאנס ולכאורה בזמן חוסר ההכרה היה שרוי בהגירה רוחנית לעולם שלמעלה, הוא תיאר מעין ישויות שרודפות אחריו וצועקות עליו: "אתה אשם". את הסרטון הזה שמוצג כאמת מוחלטת של שני האינדיבידואלים האלה הבאתי לאבי, כדוגמה לתחושה שהרגשתי כקבע.
היו לי המון שאלות על אלוהים. חשבתי שאני סובל את זה כסימן שעליי להתחזק, עליי לחזור בתשובה. אני כותב בכאב רב כל כך מעט, ומעט מהזמנים האלה. חלקית כי קשה לסדר את כל התוכן הזה, שהוא עצמו ייארך מאות ספרים אם נפרט כל פרט ופרט בתודעתי, וחלקית כי הזיכרון שלי לא טוב לטווח רחוק.
מה שאני זוכר יותר מכל זה תחושה של סבל כי אני לא בסדר. כי הכעסתי את אלוהים. הדבר שקטל את תמצית נפשי היה התחושה של אשמה. אשמה שאני במצב הזה, ותחושה של חוסר תקווה מוחלט. חשבתי שאני צריך לסבול את זה מאת האלוהים. דמיינו לכם שכל פעם שאתם לא זוכרים לנשום באופן ידני, כלומר באופן מודע, אתם תסבלו חמש שעות מכאבי תופת. האדם נושם באופן טבעי בלי להכיר בנשימה, אחרת הוא היה משתגע. תארו לכם שהייתם גורמים לחמש שעות של כאבי תופעת כי שכחתם לרגע לנשום ידנית והתעסקתם במשהו, הוסחה דעתכם, וכתוצאה מכך נשמתם באופן אוטומטי – מי אשם בזה? אתם. יכולתם להיזכר לנשום ידנית, למרות שכל שאר בני האדם לא צריכים לעשות דבר כזה כדי להימנע מכאבי תופת. הרגשתי שאני עומד בניסיון אלוהי, שאני מיוחד. שאני "נשמה גבוהה". שאני כזה ואחר, ועוד מילים כעורות וחסרות טעם וריח בעיניי. מבחינת היהדות אוכל לפלפל ברוב כיעור, ברוב הדרת סחבת רמי לוי על הראש: "השטן ראה שאתה רוחני, ולכן נתן לך מאבק פנימי כזה, להסטות אותך מן הדרך, כדי שתחטא". מהות הכאב הנפשי הייתה האשליה שקשורה בשווא גדלות, שיש לי ניסיון ומבחן מאת האלוהים. אבל באופן אירוני, למרות שהבעיה נבעה מבסיס של גדלות וניתוק מהמציאות, הרבה מההסברים ששמעתי באופן עקיף באותה התקופה נשמעו גם כן כמחזקים את הבסיס הזה, ומובילים לעוד מחשבות גדלות ושווא שרק החריפו את המצב.
התקופה הזאת בדיעבד, שנמשכה כמה שנים, מ2019 ועד חלקים ב2023, ואפילו מעט זכרונות ב2024, הייתה תקופה של סבל שאי אפשר להסביר. רוב ההדיוטות מבינים בכאבים כמו כאבי ראש, כאבי בטן, עצבות, זעם, ואפילו דיכאון או חוסר תקווה או עצלות. אבל ברגע שאתה יוצר שילוב, סט של כמה תחושות ביחד, עם קוגניציה ופילוסופיה מאחורי זה, והם יאבדו אותך. הראיה? כשניסיתי להסביר לאנשים ב2019 ממה אני סובל, הם לא הבינו אותי. הלכתי לרבנים. הלכתי לאנשים גדולים, למקובלים.
דוגמה נוספת להמחיש את פרוצדורת הכאב היא כזאת: דמיינו שכל פעם שמגרד לכם איפה שהוא בגוף אתם חצי מהזמן תסבלו חמש שעות של כאבי תופת, וחצי מהזמן תוכלו להינצל מכאבי התופת אם תזכרו לנשום ידנית בתוך עשירית השנייה. מבחינה מחקרית אני אהמר ואומר שאפילו ריפלקס של בן אדם כשרוני לא יצליח רוב הפעמים להפעיל זיכרון שריר תוך 100 מילישניות. והתוצאה של הכישלון הזה? סבל לחמש שעות. ותארו לכם שכל יום מגרד לכם כמה פעמים כל כמה שעות או כל כמה חצאי שעות. זאת הייתה התופעה שלי.
מסוגי הסבל הפחות מוכרים אתן דוגמה לדה-ריאליזציה, אקטיזיה, ועוד. עד היום רוב האנשים לא מבינים על מה אני מדבר, למרות שהסברתי בצורה מאוד טכנית מקביל של הפרוצדורה מבחינה כרונולוגית וסדרית, עם הקבלות לתחושות מוכרות.
סיפור אחד שבו ניסיתי לפתור את התופעה הדוחה הזאת שנמשכה כמה שנים בו בהילוכי לרב גדול וידוע בארץ ישראל. ניגשתי לישיבה, ואמרו לי שהרב הגדול לומד שם בחדר אחד שהכינו לו. באותו היום פגמתי בברית, והלכתי לשם בלי מקווה ובלי טיהור. דפקתי בדלת של הרב הזה בערך ארבע פעמים. הרב לא ענה, למרות ששמעתי אותו מתפלל בפנים. לצורך העניין, מדובר במקובל גדול שלא אנקוב בשמו. לפני הפעם החמישית הלכתי ליד השירותים, נטלתי ידיים כמדומני, ונשאתי מזמור תהילים, באומרי לעצמי שהפעם שייתן לו ה’ שיפתח את הדלת ואם לא אז אוותר. עשיתי כך, ניגשתי לדלת ודפקתי עליה, והוא ענה. סיפור חסידי מופלא, לא? למכירים בסיפורי החסידות מדובר בפרוצדורה שגרתית של סיפורי צדיקים ופלאים חסידיים. עבורי זה היה מר ממוות כלאחר המעשה. בכל אופן, הוא פתח את הדלת, הביט בי במבט חטוף, חייך מעט, וכאשר באתי לפרט בפניו את הבעיה שסבלתי ממנה הוא קטע אותי לאחר כמה מילים, החטיף עליי ברכות: זיווג הגון, כאלה ואחרות, שאני בחור טוב, והוא ציין- שהוא לא יכול לעזור לי. הוא אמר שייתן לי את הספר שלו בחינם ושאקבל אותו במעלה המדרגות בזה הבניין, סיים את השיחה שארכה לא יותר מכמה דקות, כנראה שתיים, וסגר את הדלת.
בואו וננסה לדמיין את התרחיש הזה- בעצם בנקודה הרוחנית אפשר לפלפל ולהמציא סיפור חז"לי מצוץ מהאצבע. זה המקובל עסק בתיקונים ובפעולות המקובלים. הפגם של הברית הפריע לו, עד שהתפללתי פעם חמישית, והוא הרגיש בהשגה על טבעית את הדבר ולכן פתח את הדלת לקראתי. כלומר, הבעיה הייתה פרוצדורה של פגם הברית, והתיקון היה פרוצדורה באותה פילוסופיה יהודית דתית – להתפלל תהילים. אפשר בקלות להמציא סיפורים ולהלביש פירושים על למה כך יצא. אולי הוא לא רצה לעזור לי כי הוא ראה שיש גזירה שאי אפשר לבטל?
לאחר שנים חשבתי לעצמי, שאולי במקום הסברי הממבו ג’מבו מ"אליס בארץ הפלאות" ניתן לומר לכל הפחות שהוא לא עזר לי כי הוא באמת לא יכל לעזור לי, כי כך הוא חשב. בלי סיפורי פלא, ובלי סיפורי נסים. אבל באותו הזמן לא הרגשתי כך, הרגשתי נעלב. הרגשתי טמא. הרגשתי אדם שלא היה ראוי לקבל עזרה בגלל הפרוצדורה הדתית הארורה שמדברת על טהרת האדם. זה לא רלוונטי לאנשים שלא נגעו ביהדות, אבל עבור מי מהם שכן עסק בזו הדרך וניסה למצוא את עצמו בעולם המבלבל הזה דרך היהדות, זה כן רלוונטי מאוד.
במהלך 11 חודש בשנת 2022, התחזקתי מאוד בדת. נעשיתי חרדי בענייני נפשי ורוחי. נקודת המבט שלי התקצנה. נעשיתי רדיקל. בכל יום ובכל שבוע שהיו עוברים הייתי אוסף עוד הלכות, עוד גמרא. אני זוכר שסבלתי מאוד. היו לי תחושות קשות. תחושות שזה לא אני. הכחשתי את מי שהייתי. הייתי אדם בעל תאוות לנשים, לאוכל, לדברים כאלה ואחרים. היה לי רצון שיתרשמו ממני, שיראו בי גדול, היה לי אגו. בזמן הישיבה ניסיתי להעמיד פנים כאילו אני יכול פשוט להתנער בבת אחת ממה שהיה טבוע אצלי הרבה שנים. בהיותי אדם בעל מודעות עצמית פנומנלית, אם לא כרונית עד כדי פגימה פסיכיאטרית, הרגשתי תחושת אי אמיתות עם עצמי. היו לי חרדות ופחדים, והייתי מגיע לישיבה איתם. דיבורים על דת, ענייני המשיח והגאולה, עניינים של מה בכך, וכהנה וכהנה בנושאי העולם תחת המשקפיים הרוחניים-דתיים.
ואף על פי כן, לא הרגשתי שידעו מה קורה אצלי. איך ייתכן שבתוך דת שבה יש תרבות בלתי פוסקת של תפיסה של השגחה אלוקית, התערבות שמיימית בפרט הכי קטן, רוח הקודש, ועוד תופעות ברומו של עולם, איך במצב כזה לא יכלו לדעת מה התרחש אצלי? או לעזור לי?
מעט מהדוגמאות על מנת להמחיש את המצב הקשה שהייתי שרוי בו הן:
1. עמדתי בחוץ בליל שבת עד אור הבוקר עם ספר בתרגום מודרני ל"ספר התניא". חודשים לפני זה קראתי משהו בספר התניא שלא אהבתי, הטחתי אותו ברצפה. הרגשתי באותו ערב שבת, דמיינתי בראשי שזה עוד סיפור חסידי, הבאתי פירוש אוטומטי למצב, ואמרתי לעצמי שאני צריך להתנזר. שהלילה, בערב שבת, לא אשן על המיטה אלא אסתגף. אעמוד בחוץ ואקרא את ספר התניא עד הבוקר. נזכרתי בלימוד שקשור ברבי שמעון בר יוחאי שלכאורה בשבת יהיה אירוע מסוים על טבעי, ובבוקר השבת יבוא משיח. חשבתי שאולי אני זה שיגשים את הסיפור הזה. קרוב משפחה שלי קרא לי להיכנס בפנים בחצות, ואיים להדליק טלויזיה אם לא אפסיק עם טקס ההסתגפות ההזוי שגם היה מסוכן רפואית בגלל הקור שהיה בחוץ, ועוד תחת הכוונה שלי לעמוד באותה פוזיציה במשך שעות עד הבוקר, מהלך שהוא לא בריא.
הרגשתי שמדובר בניסיון מאת השטן, וסירבתי. הוא הדליק את הטלויזיה. במוח שלי כל מהלך וכל פעולה ביני לבין עצמי או ביני לבין אנשים הייתה בעלת הסבר ופירוש של למה וכמה. הוא לא ביקש ממני להפסיק כי זה מטומטם ולא בריא, אלא כי השטן מנסה אותי, ואם אכשל לא אגיע. הסיפור המביך הזה הוא דוגמה למצב שגובל בפסיכוטיות. הגעה למחשבות שווא וגדלות, תחושה שאתה האחד, שאתה תביא את האירוע הגרנדיוזי, ומי שעומד בדרכך הוא חלק מטקטיקות השטן. זה מעט מזכיר את נישת הCIA של המטורפים האחוזים בסכיזופרניה, שמאמינים שחייזרים, אנשי לטאה וסוכנויות ביון מתרכזות אך בהם, באופן מיוחד. תחושת ההעצמה האינדיבידואלית האישית מאוד מצויה כאפקט ביהדות אצל מי שגם ככה רגיש לזה לכתחילה.
עוד חוסר מזל משווע במקרה הזה, הוא שהספר שקראתי בו היה בפורמט מיוחד. כמה דפים ברצף בצד הימני יכלו לכלול את אותו הטקסט, והצד השמאלי היה משתנה. הייתי במצב של ניתוק מציאותי, כופפתי את הגב והאמנתי שאני חייב להסתגף ולסבול בצורה טקסית. כשראיתי שאני מעביר דפים וצד ימין לא משתנה אבל צד שמאל משתנה, פירשתי את זה כנס על טבעי שמשמעו שאלוהים אומר שכנראה לא סיימתי לקרוא את הצד הימני במספיק עיון, וכן הייתי עובר עליו שוב ושוב עד שהוא היה מסתיים. בדיעבד התברר שהצד הימני היה זהה בכמה דפים רצופים כי בצד הימני היה הטקסט המקורי של ספר התניא, ובצד השמאלי היו פירושים, ולכן בגלל שהיו הרבה פירושים על אותו הטקסט, נוצר היה מצב שהפירושים שהיו רחבים יותר מהטקסט בכמות התפרשו על פני כמה דפים, אבל הצד הימני סימל את המקור. כלומר, לא היה נס מעוות כאן, אלא פורמט הספר שפרש את הפירושים הכריח את המציאות שצד ימין יהיה אותו דבר כמה דפים וצד שמאל לא יהיה אותו הדבר.
ולא עוד אלא ששמעתי לפתע מישהו צוחק, וחשבתי שהשטן צוחק עליי. הקול היה עמום, ולא ידעתי מה שמעתי ואיך שמעתי אותו מבין כל רעשי הרקע של ערב שבת, וזאת כי נזכרתי במקרה של חכם פלא מהתלמוד, שלכאורה הוברח לשירותים על ידי השטן כי פלימו התגרה בו יותר מדי. דימיתי לעצמי שאני כעת כמו פלימו והשטן נלחם בי על מנת להפסיק את לימוד התורה שלי.
2. נזכרתי ביום אחד בהיותי בישיבה בלימוד שאומר שבימות המשיח כולם יהיו נביאים, מהפסוק "כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ דֵּעָה אֶת ה' כַּמַּיִם לַיָּם מְכַסִּים", וגם בלימוד הקשור ההופכי: "מה שראתה שפחה על הים לא ראה יחזקאל בן בוזי", בו הלימוד מתאר שיוצאי דור המדבר זכו למראות גדולים יותר מאשר יחזקאל הנביא. חשבתי משום מה שאני גם כזה. ועוד, שנזכרתי בחבר לישיבה שסיפר על לימוד שאומר שנביא אמת בהתחלה רואה מראות שקר. אז אפילו אם הייתי רואה מראות שקר, או הזיות ומחשבות שווא, לפי התפיסה של הלימוד הזה לבסוף הייתי נהפך לנביא אמת. לא עזר ולא הוסיף ששמי קרוי על נביא באמת.
ניגשתי לספר, ולא משתי ממנו לפחות שעה אחת. אבל הכאב האמיתי הוא לא הלימוד, הוא מה שעברתי בזמן הלימוד. תחושות קשות שקשה לי להעלות על הכתב ולהסביר במילים. ייאוש, אובדן וחוסר תקווה. תחושה של איבוד העצמיות. אני משער בלבי שמרבית העם והאנשים הם אדיוטים, ולכן מעולם לא חוו סטים מורכבים של תחושות שונות אלא מצומצמים לחבילות יותר מצויות ופחות דינמיות של תחושות.
שוב, אין דרך להסביר את התחושה הכללית הספציפית ואת הרבדים הנלווים אליה, במיוחד לשוטים.
3. בזמן הבחירות הבאתי קרובי משפחה להצביע לש"ס, ונכנסתי ברשות לבתים של אנשים באיזור מגוריי לשכנעם להצביע לש"ס, תחת השפלה כבדה, חוסר נעימות, מבוכה, אבל תחת הדחף לעשות מה שחשבתי שהוא דבר שאני חייב לעשות.
4. אירע פיגוע באותה השנה שבו כמה אנשים נקטעו מגרזן בידי מחבל. שמעתי את הטלויזיה מרחוק בקול עמום, ופירשתי שאם בקושי שמעתי משהו ברמה הפיזית ולמרות זאת ניגשתי אליו, כלומר על בסיס קלוש, כנראה אלוהים "משך" אותי דווקא לכן. התוצאה הייתה להסתובב שוב בתהליך השפלה עצמית כבדה באיזור מגוריי, להידפק על דלתותיהם של אנשים בלתי חרדים, ולנסות לשכנע אותם בעשר בלילה לבוא לבית הכנסת להתפלל לרפואת הנפגעים. למעשה, זימנתי קרובי משפחה שהסכימו לבוא, ויצא בדיעבד שסיימתי את כל ספר תהילים לאחר כמה שעות כאשר אלו שהצטרפו פרשו באמצעית הדרך. חשבתי שזאת הייתה שליחות מאלוהים ועוד "קריאה" לפעול.
5. ביום כיפור לא הייתה הפרדה ברורה וגמורה בין המחיצה של הגברים לבין מחיצת הנשים. בערב חג, כמה שעות לפני, ניגשתי וביצעתי מאמץ פיזי רב לסחוב כמה שמיכות וסדינים כדי לכסות את המחיצה. זה נטל ממני עמל, וקושי. קראתי אפילו תהילים, והאמנתי שאולי רבי שמעון בר יוחאי צופה בי באותו רגע ומאשר את מה שהרגשתי שהוא "מעשה גדול". סוף הפעולה המביכה הזאת הייתה שכאשר יום כיפור נכנס, מישהו הוריד את כל השמיכות האלה מהגדרון המפריד, ששמתי עליו על מנת להסתיר לחלוטין את צד הנשים שהיה מאחורי צד הגברים. תגובתי הייתי לנזוף בבית הכנסת למחרת בבוקר בעיצומו של יום, וללכת בבכי לבית תחת השפלה כבדה ומשוב שלילי מאנשי בית הכנסת שלא אהבו לשמוע את מה שהיה לי לומר, על כך שאין אלוהים סולח להם מאחר שהם הורידו את עמלי שעמלתי להפריד בין המחיצות. עוד תהליך השפלה עצמית והשנאה על האנשים באיזורי.
אלו רק שתי חמש מן אינספור דוגמאות, שזכרוני לא מעלה על ראשי. מחשבות של גדלות שווא, תסמונת השחקן הראשי, וניתוק מהמציאות.
לאחר זמן 2019 עם מה שכיניתי "המחלה", ולאחר זמן 2022 בו המחלה שככה אבל הצטרפו דרישות בלתי פוסקות לחיזוק ביהדות, ולמחשבות גדלות ולמחשבות אחריות.
בפועל, לאחר הזמנים האלה, התפרקתי. לאחר 11 חודש הייתי עובר ורואה אישה עוברת עם הכתף בין המדפים השונים של סופר, כתף לבושה לחלוטין. הייתי מצייר בדמיוני מראית אישה ויזואלית, רק מדבר שקרה בכשני שליש השנייה. הניסיון שלא פירטתי עליו, של לשמור על העיניים ועל הצניעות, הוביל להחרפה גמורה ומוחלטת. לא יכולתי לעמוד בזה. בכלל, לא יכולתי לעמוד בתחושות הקשות. בתחושות הקריאה של אלוהים. לבסוף עזבתי בהדרגה את הישיבה. אני דמיינתי בראשי איך היו דנים על למה עזבתי. את הסיפור החסידי המופלא שלהם על איך בגלל הסבר דתי כזה או אחר עזבתי את הדת. אני דמיינתי איך היו אומרים עליי בסביבתי הדתית של הישיבה לו היו יודעים, ש"בגלל שביום כזה וכזה הוא לא כיבד חבר", או ש"מטרתו הייתה לא לשם שמיים אלא לשם כבוד", ולכן הוא ירד מהדרך ו"אבד". כי אלו דיבורים שמצויים בהסברים בדת היהודית, בניסיון להסביר איך מבחינה שמיימית בן תורה עוזב את הדרך הדתית ופורק עול מן המצוות. התחושה והדמיון של מה שהיה להם לומר לו היו יודעים, במצב ההיפותטי, רק חיזקה בלי סוף את השנאה שלי לדוגמה של הדת היהודית.
בזמן הישיבה הרגשתי אבסורד. מצד אחד עוסקים ברומו של עולם. מצד שני לא היה מי שיבוא ויעזור לי מתוך בעיות עצמי. כל מה שאמרו לי אמרו דרך הטלסקופ של אלוהים. אם אמרתי למישהו שאני מרגיש רע נפשית תמיד היה דיבור דתי. תעשה כך ומצווה כזאת, תשמור שבת יותר, או "אלוהים מניח לך" (במקרה הטוב). לא היה דיבור אנושי מצוי ורב. הפרספקטיבה המקורקעת של הפרעות נפש לא הייתה שם.
האכזבה רבת המשקל שלי, ולא רק מבני הישיבה שהרגשתי שזנחו אותי לאנחות, גרמה לי לפתח ראות חדשה ושונה. אני הקפדתי על המצוות. כל שבוע הייתי מעלה יותר ויותר הלכות. משבוע לשבוע הייתי לומד יותר שולחן ערוך, יותר קיצור שולחן ערוך, יותר הלכות ברכות אוכל. לא היה מי שיעזור לי, הייתי לבד בתוך נפשי. הכל היה היבט דתי. ניכרתי מוזיקה חילונית, ניכרתי דברים שאהבתי לפני כן. הכחשתי את החלק הטבעי שלי שהוא לא קדוש. ובדיעבד? אז מה שהוא לא קדוש.
סימנים של התערבות אלוקית
היו גם סימנים בזמן הישיבה, סימנים שראיתי כהתערבות על אלוהית לעזור לי:
1. הייתי שרוי בחרדות ב10 בלילה בערב אחד, וביקשתי סימן מאלוהים שירגיע אותי. לפתע מן כיוון בית השכן עפה לעברי ציפור תנשמת גדולה ומפחידה, ונעמדה על עמוד מולי. זה קרה באותם רגעים, לא יותר מ3 שניות לאחר בקשת הסימן שנעשתה בלב ולא בדיבור. התרגשתי, הזדעזעתי, לבי צנח בקרבי, עצמתי את עיניי וביקשתי שהינשוף ייעלם. כשפקחתי אותן הוא כבר לא היה שם. סימן נוסף מיוחד שראיתי הוא בעצם בכך שראיתי את הסרט ה"the forth kind", סרט אימה על ישויות תנ"כיות שחוטפות אנשים. בסרט הינשוף מתגלה כצורה הגשמית של הישויות האלה, ובכך היווה מקור לפחד ולאימה. כלומר, דרך הסרט הייתה לי היכרות ספציפית ובעלת היבט כלפי התנשמת. זה הוסיף לפחד הרגעי בהתחלה, אבל דווקא מתוך האינטנסיביות בא הרוגע לאחר מכן. לכאורה זה אפשרי לחלוטין שתנשמת תעוף בלילה, אבל מה הסיכויים שדווקא באותם הרגעים בהם ביקשתי סימן, ולא עוד זאת בלבד, אלא שהתנשמת עפה לעברי, לכיווני דווקא, והסתכלה עליי. אפשרי, אבל בלתי סביר.
2. הייתי נשמר מאוד מאוד בצניעות ובשמירת העיניים. יום אחד היה לי קשה בישיבה, ומלמלתי לעצמי שהיום תבוא הישועה מבחוץ. עליתי על קו אוטובוס, והאוטובוס היה צפוף. פחדתי להתחכך בנשים באוטובוס, אפילו שהן חרדיות. ראיתי בחלקה הימנית של האוטובוס, היכן שזוג מושבים פנה לזוג מושבים, אדם אחד בסוודר צהוב וג’ינס ארוכים. כאשר רק ראיתי אותו נבהלתי. חשבתי לעצמי שזה צדיק נסתר. היה לו שיער מתולתל, ולאחר מכן בהמשך השיחה גם יכולת לראות כיפה קטנה שהתחבאה בתוך השיער המתולתל והאפור שלו. כלומר, הוא היה נראה אדם פשוט משוק מחנה יהודה של שנות ה80.
בצד השמאלי של האוטובוס המקביל לצד הימני, מכיוון שזה היה אוטובוס אגד, היה מושב אחד מול מושב אחד. בחלקה השמאלית במושב הקדמי שפניו לאחורי האוטובוס ישב חרדי, ומולו ישבה אישה ופניה לכיוון הנהג. בחלקה הימנית בזוג המושבים שפנה לאחורי האוטובוס, בצד השמאלי שקרוב יותר למסדרון האוטובוס, ישב האיש בסוודר הצהוב. עוד בעלותי לאוטובוס אזכיר ואומר שנבהלתי מלראות אותו, וחשבתי שהוא צדיק נסתר. הוא הביט בי ואני הבטתי בו, והמבט שלו היה נועץ וחרוב. לא מבט של הומלס מהרחוב.
לאיש בסוודר הצהוב היה תיק אדום, כעין תיק נדודים כמעט מקריקטורה, עם מקל בלתי מוסבר בפנים. את התיק הוא שם בזוג המושבים מולו, כלומר הזוג הפונה לכיוון הנהג, בצד שקרוב לחלון ולא למסדרון, בצד הימני. כשניגשתי אליו, וביקשתי להתיישב כי בחלקת שני זוגות המושבים שאוכלסו בידי איש הסוודר הצהוב ותיק הנדודין, הוא סימן לי שתיק הנדודין יישאר במקומו. למה הוא לא יכל להזיז אותו? הרגשתי אי נוחות, כי אז שתי האופציות שלי להתיישב הן בינו לבין החלון, בצד הפונה לאחורי האוטובוס, ובזוג המושבים הפונה לכיוון הנהג בצד השמאלי, הצד שקרוב למסדרון. מי שישב בצד שקרוב למסדרון התחככו בו נשים, ופחדתי מהרעיון הזה, אך בגלל ההתעקשות של איש הסוודר הצהוב לא לקחת את מקום התיק האדום שלו, ואי הרצון להיכנס פנימה בינו לבין החלון בהיותי איש בלתי דק, נאלצתי לשבת בצד השמאלי של ארבעת המושבים האלו, הפונה למסדרון האוטובוס, וכך נאלצתי לעבור על האיסור שהמצאתי לעצמי, להתחכך בנשים אפילו שבעקיפין.
הבטתי באיש הסוודר הצהוב, ואמרתי לו בעברית אם יוכל לפנות מקום לחרדי משמאלנו, בחלקה השמאלית המקבילה, של מושב מול מושב. הוא שאל אותי אותי באנגלית אם אני מדבר אנגלית, והשבתי שכן. הוא שאל אותי למה אני רוצה את זה, ואמרתי לו באנגלית: בגלל שהוא דתי.
מהנקודה הזאת התחילה להתפתח שיחה ביני לבין איש הסוודר הצהוב. הוא שאל אותי לשמי, ושאלתי אותו למה ירצה לדעת את שמי. הוא השיב כמי שמנסה להרגיע שהוא לא מטרידן, ששמו אברהם יוסף.
והוא התחיל לדבר. היה רעש באוטובוס, וכבר הבנתי בראש שלי מה הולך כאן. בזמן שהוא דיבר הבנתי, או כך חשבתי לפחות, שמדובר בצדיק נסתר, שעלה לאוטובוס בכוונה, כדי להכריח אותי להתעמת עם הפחד שנבע מהאיסור הקיצוני שלי לגבי נשים. חישבתי בדעתי שתיק הנדודין הזה היה מכוון, והוא התעקש לא להזיז אותו כדי להכריח אותי לשבת בצד הסמוך למסדרון האוטובוס, מה שחשבתי שזה לא בסדר לעשות. ואת כל זה חישבתי לאחר שהוא אמר את שמו, ואז נפתחה השיחה האמיתית.
הוא המשיך ואמר, שהחרדי הזה בסדר גמור. ואולי אלוהים רצה שהוא ישב שם (מול האישה, מה שהחשבתי לא צנוע לחרדי). הרעש באוטובוס, הפחד שאולי מדובר בצדיק נסתר, הכל הימם אותי. האנגלית שלו הייתה רהוטה משלי, והיה לה מבטא זר. זה גרם לי לחשוב שאולי מדובר ביוסף הצדיק, כי אחרי הכל יוסף הצדיק ידע לפחות שבעים שפות, ואברהם יוסף ידע אנגלית רהוטה במבטא ישראלי בלתי מוסבר. ועוד לא אלא שטריגר העניין היה בעניין צנוע, והמומחה לענייני צניעות נשים זה יוסף הצדיק. יתרה מכך, השם אברהם נוסף לגרים, ויוסף הצדיק נתקיים לפני מתן תורה, ולכן היה אפשר להוסיף לו את השם אברהם כמו שנותנים לגר, לפני מתן תורה.
אברהם יוסף מדבר הנה והנה באנגלית, והוא מחטיף משפט שאני מבין: האם זה צירוף מקרים שאנחנו בזוגות, כלומר אני מולו. הוא ממשיך לדבר ואני מתבייש. אני מרגיש שיש לו רוח הקודש, ואני כבר מדמיין איך הוא רואה את הטומאה שלי, את זה שיש לי תאוות נשים ושאני בעל תשובה בניסיון ושפגמתי בדברים כאלה ואחרים. ואף על פי כן המבט שלו היה חד ונעוץ. הוא לא היה בעל נימוסים של הומלס מטורלל מהרחוב. האנגלית שלו הייתה רהוטה, השפה שלו הייתה עניינית. לא היה בכלל חיוך על הפנים שלו אלא מבט רציני ונוקב, ולמרות זאת הרגשת שהוא רוצה בטובתך. לפתע באמצע השיחה הוא אמר לי: אתם לא יותר רחמנים ממני. ימים לפני המפגש הזה באוטובוס עברתי על הגמרא שאומרת "אין אתם יותר רחמנים ממני". זה לימוד תלמוד שאומר שמתאבלים על המת עד שנה, ולאחר מכן מפסיקים. בעצם, באותה תקופה השתמשתי בלימודי גמרא כדי להרגיש טוב עם עצמי, וכדי להרגיש שאני לא חוטא ופושע כל הזמן. אז כשהוא שלף משפט שחשבתי עליו ימים לפני כן בקביעות הנחתי שזה מהראייה הרוחנית שלו וקריאת המחשבות שלו. כי הרי, המשפט הזה שומש למטרות הרגעה עצמית. זה היה האישור הדתי שלי להירגע, כי לא קיבלתי אישורים חילוניים. הייתי צריך הסבר דתי למה מותר לי להפסיק לענות את עצמי בכל ההקפדות והחומרות האלה. הוא החטיף עוד משפטים שלא הבנתי ולא שמעתי, מחמת הבלבול, הדי-אסוציאציה שהרגשתי, ההלם, הפחד, והמבטא הישראלי באנגלית שלא היה ברור. ולפתע שוב הבנתי אותו, והוא אמר לי: לפעמים אנחנו חושבים יותר מדי. הוא קם מכיסאו, ואמר לי באנגלית- "חיים טובים". הוא שאל אותי איך מסמנים לאוטובוס לעצור, והוא ירד באוטובוס מהתחנה.
את המקרה הזה פירשתי כשליחות משמיים, וכאות מאלוהים לעזור לי במאבק שלי. מאחר שסירבתי להסברים רגילים, ואפילו בהסברים דתיים שיתנו לי מרגוע לא הסתפקתי, לבסוף הרגשתי שכן שלח אלוהים איש משימה להרגיע אותי, ביודעו שאני אתייחס ברצינות ובכובד ראש למי שאני מחשיב אותו כצדיק נסתר, או כבעל ראייה רוחנית שתסביר איך הוא ציין משפט שחשבתי עליו בלבי.
...
הסימנים מהיהדות, או האירועים שהחשבתי לסימנים, ויש עוד בהם יותר מאשר סיפרתי, במספר וכן בפרטים, ערערו אותי. זה נתן משקל שגרם לי להאמין במחשבות השווא.
לא אובחנתי בסכיזופרניה או כל סוג של סכיזופרניה ופסיכוזות. אבל נותר בוודאות לדעת שיש לי נטייה להתנתק מהמציאות, גם אם היא לא על הסף הרפואי שמוגדר בספרי הרפואה של הנפש, כדוגמת הICD והDSM.
...
צורת המחשבה שלי הייתה והנה אסוציאטיבית ומילולית. דוגמה לכך היא, שאני נוטל לימודי יהדות עד עצם היום הזה ומשתמש בהן. לדוגמה- האם להכין קפה לאמא שלי. יש כאן כמה שאלות. דבר ראשון, האם אתה מחטיא אותה כי היא לא אומרת ברכת שהכל. מצד שני- זה כיבוד אב ואם וממילא היא לא שומרת על כך. צד שלישי נוסף הוא- שצריך להכיר בכוחות של עצמך, ולא לדחוק בעצמך יותר מדי. מצד רביעי- פעמים שצריך להתאמץ.
כלומר, מקרה פשוט שבפשוטים שאורך לא יותר מחמש שניות יכול באותן חמש שניות לערב חמישה נושאים שונים לפחות וכמה לימודים ביחד מן הגמרא, כדוגמת מעשיות מהתלמוד, סיפורי צדיקים, מדרשים, וכתבים מספרי המוסר. דוגמאות לכך הן:
- בניסיון להשיג משהו מאדם מסוים, זה הסכים בתנאי שלא אדבר על העניין עם אחרים, משום שהברכה במסווה. מיד עלו בדעתי דוגמאות מסיפורי חסידים, בהם חוסר אמונה או עין הרע הפריעו לנסים להתקיים, ולפיכך הדמויות בסיפור לא זכו לישועה או להצלחה לה ציפו.
החישוב שלי היה אישי: דבר ראשון, לא ידעתי מי נחשב תחת הסיפור, ומה אסור לספר. אולי אסור לספר למי שכבר יודע עליו? והאם מותר לספר בעניין הכללי, כגון שאם העניין היה עזרה כספית, האם הוא היה אוסר עליי לספר רק שאני מבקש ממנו עזרה כספית, או שאסור היה עליי לדבר בכלל בנושא הזה שאני לכתחילה מחפש עזרה כספית או עזרה בכלל? התנאים לא היו ברורים, אבל בצורת היהדות זה המצב, חוסר בהירות. עלה אצלי השיקול האישי שעליי לספר על הנושא בגלל שבעבר נכוויתי מייחוס פרשנויות למצבים כאלה, בהם נטלתי אחריות מוגזמת, והדבר הוביל בכלליותו להתפרקות נפשית. כלומר, הייתי צריך לעשות דווקא. מצד שני, רציתי הצלחה בעניין, והאמנתי וחששתי שהוא צודק, שהברכה תתבטל ושסופי יהיה כגון הדמויות בסיפורים החסידיים שנכשלו תחת זה, ואות קלון בידיהם.
לבסוף, הכרעתי את החישוב הכללי- אני אספור עשר שניות, אבקש מה’ עזרה, ומה שיקרה יקרה, אם ייכשל העניין כי הפרתי את התנאי שייכשל, ואם לא הנה מה טוב.
- אפילו בעת כתיבת הטקסטים האלו עלו החישובים בידי- האם לחשוף את העניינים הפרטיים שלי. מצד אחד- קבלת ביזיונות. סיפורים חסידיים מדברים על קבלת ביזיונות, אז אם איחשף ואובך לפחות אתבזה ויתנקו מעבירותיי, או שבכלליות יוטב לי. והנה מה עוד, שאפתח חוסן בה’, בבחינת עזות לקדושה, עז כנמר, לפתח את המידה שלא להתבייש מאדם בכלל אלא על עניין שקדוש בו להתבייש בו. ובכל זאת, אני לא דתי יותר, אז למה לי לספוח את העניין הדתי? אף על פי כן, אני מאמין בקיום המערכת הקוסמית-רוחנית הזאת בהיקף מסוים, לצערי, ולכן אני נאות לכבד את החוקים שלה.
ולעומת זאת- אפשר לומר שמדובר בכילוי הכוחות. אם אכתוב את הטקסטים האלה הדברים האלה יתישו ממני, כוח שאוכל לשמור לדברים טובים אחרים. מתי עושים מצוות יתר על חשבון מצווה חובה?
לא עוד, אלא שזה עלול לגרום לפיתויים ולניסיונות בעתיד. אם בניסיון שלי לשפר את המידות ולהילחם כ"ארי" אחשוף מידע שיביך אותי, ושיוביל לשימוש במידע הזה בידי אדם אחר בצורה אחרת, בעתיד ייתכן שהטקסט יוביל אותי למחלוקת עם אדם, ואצטרך לעמוד בו בניסיון של מידות ובין אדם לחברו.
כלומר, אחזור ואדגיש, למוח הפועל והמתפקד ההחלטות הכי קטנות כמו כתיבת טקסט יכולות להניב ענפים רחבים ושלמים של קבלת החלטות. אני לא מתפאר בזה, כי אין אידאל בסבל מיותר, אך זו מציאות.
...
גם כרגע, בין הטקסטים המיופים האלה, אני נמצא במעקב. אם המשמעות היא כאבי ראש, בלבול וספק. חשש לגבי איך הטקסט ייתפס. ביקורת עצמית על חוסר הסדר והארגון בטקסט. הייאוש והתסכול מזה שאני אפילו לא מצליח לפרט על רבע ממה שהולך לי בראש, אם בגלל זיכרון מצומצם בדיעבד ואם בגלל שכרגע בשניות האלה לא קורה משהו כזה שאני יכול לדבר עליו. אני תוהה למה אני כותב את כל זה. אולי טעם ממחשבות השווא שלי גורם לי לחשוב שאהיה כותב ספר, ממשיך דרך היהודית של כתיבת ספרים. אולי אני מדמה, בצורה גרנדיוזית ומושלית, שיש משמעות דרמטית-נטפליקסית לכל הדרך והחוויה שלי. הספק מכרסם בי, לשאול, מי מהם האידיוטים המצויים בארץ הזאת מספיק חכמים ומצויים כדי להתייחס לנבכי הנפש ולשאלות ברורות וספציפיות כאלה? מי צריך לשמוע ממני השוואה מדויקת על מה שעברתי בתקופה רעה, מי צריך לשמוע ממני איך סט מחשבות שלם וגדול שמערב לפחות שלוש מקומות גמרא ולימודים יהודיים עולה כשאני מכין קפה? אני מדבר על התרבות של אחיזת הפרטים הדקדקנית והרצחנית של היהדות, אבל בסופו של דבר, אני אפילו יותר דקדקן ונתפס-על-פרטים מהרבה מהרבנים שאני לועג לגישה המכבידה שלהם.
אבל אני אוסיף את מידת הקאונטר שלי, ההתנגדות והאיזון- אני כותב את מה שיש לי לכתוב. אני כותב כרגע כמו סנוב מנופח שחושב שהוא משהו משהו, ובשפה פורמלית שאני לא רגיל בה, אבל זה מבוסס על מסע של דם שבו התחכום היה אמיתי ולא לשם ניפוח, סנוביות או אגו. ברגעים אלו תחכום היתר שלי הוא קרדום לאגו, ובלשון היהדות-גאווה, אבל בזמנים של כאב זה לא היה אגו, זה היה מציאות. כשסבלתי ממחשבות של חוכמה לא הרגשתי גאווה, הרגשתי עבד. הרגשתי כאב. הרגשתי תחושות שאני לא מאחל גם למחבלים. אז על סמך זה אני ממשיך לכתוב, למרות שהטקסט לא אנושי וכנה כמו שהוא יכל היה להיות. אם העור שרוף, הבשר תחתיו אדום ורך, ועל סמך הבשר הפנימי אני ממשיך.
...
אם חבר ניגש אליך ומבקש כסף, האם אתה נותן לו או לא? דת אחת יכולה לומר שכן או שלא. ביהדות יש תהליך קבלת החלטות מפורט, שיכול להתרחש בפחות מעשר שניות, לפי כוח השכל של האדם.
השאלות של- האם זה לפי ההלכה, והאם זה מותר או אסור, עולות ישר. אבל הן השאלות הקלות. בפועל, יש הרבה פרטים שהם בין לבין.
האם יש לך כסף לתת לו? האם אתם נמצאים במקום שבו אתה יכול לתת לו כסף בלי שאנשים יראו? גם בגלל עין הרע והברכה ששרויה בסמוי, וגם בגלל בושה. אולי הוא לא רוצה שתיתן לו שם.
האם הוא מנסה אותך? אם כן, אתה יכול לתת לו, ולנהוג בתמימות, והוא יעשה מה שירצה, אבל את שלך תעשה. האם אשתך רוצה שתיתן לו? אולי הכסף שאתה נותן לו יוצא מהפה של אשתך או של הילדים שלך. אולי הכסף שאתה נותן לו הולך למטרות שאסורות בהלכה, כמו ללכת לבית בושת. אולי הכסף הזה הולך למימון רבנים שמדברים נגד חז"ל, עוד פעולה שאנחש שהיא אסורה.
האם אתה יכול מכל הבחינות האלה, אבל אתה עצמך מתקשה לתת לו כסף. איפה אתה מותח את הגבול? מצד אחד, צריך לעשות מצוות. מצד שני, אם אתה עושה אותן כמו שעשיתי אני בעבר אתה עלול למצוא את עצמך בלי כוחות. אין חיוב תורה בהכרח שמחייב לתת לו כסף סתם ככה, אז למה לעשות משהו שמתיש אותך נפשית כי אתה חומד כסף וקשה לך לנדב מידך למישהו אחר, רק כדי שאחר כך בתפילת ערבית, בגלל הדילמה והקושי שהיה בדבר הזה, לא תוכל להתפלל נכון ואפילו לא תגיע לתפילה? כלומר, מצוות יתר על פני מצוות חובה.
ואפילו אם לא תעבור על מצוות חובה, אולי אתה מקשה על עצמך יותר מדי. אולי אתה דורש מעצמך יותר מדי. ביהדות יתעקשו להפיל על אנשים חובות ומשקלים, עם סיפורים חסידיים שמצוצים מהאצבע, אבל אולי אתה לא צריך להילחם כל הזמן. אולי, אתה צריך להכיר בעובדה שגם אם יש לך הרבה כסף יתר, קשה לך לתת כי אתה קמצן, וזה בסדר? אולי אתה לא צריך לתת הכל בבת אחת. אולי אתה יכול לתת לו רק חלק קטן מהכסף במקום? אולי אתה יכול לתת לו כסף בתנאי שהוא יעזור לך במשהו אחר בלי תמורה כספית מצדו?
---
אם הדוגמה הקודמת של החבר שמבקש כסף עייפה אתכם הקוראים, אתם מוזמנים להזדהות עם מעט מן החוויות שלי. פרוצדורות כאלה היו עולות לי על דברים פחות דרמטיים ונדירים מבקשת כסף פורמלית. עם המשקלים האלה הייתי צריך ללכת. ובדוגמה הקודמת, יכולתי לציין גם אזכורים מקבילים לרעיונות-אורחות צדיקים, מסילת ישרים, גמרא שמדברת על כך שלא כל צדקה היא טובה, ועוד.
ביהדות נותנים לך מסגרת של דוגמה, וכדי להילחם בקטנות הראש שלה מרחיבים אותה דרכה. משמעות הדבר היא, שכמו שמתפלפלים כדי למצוא שמשהו אסור, יבוא חסיד אחר ויתפלפל כדי למצוא היתר. במקום להגדיל את הראש ולחשוב כמו אדם שפוי ומאוזן, שמסתכל על התמונה הכללית, עלולים ליפול אל תוך הכור של חשיבת היתר ואחיזת היתר.
בפועל, מבחינה קוגניטיבית, אפשר לשייך את התופעה של האחיזה בפרטים, האסוציאציות, והדקדקנות המילולית-נסיבתית לעובדה שיהודים בעלי VIQ (אינטליגנציה מילולית) גבוה מן הממוצע. במחקרים נוירופסיכולוגיים שנעשו בעשורים האחרונים, הופיע מדד אחד שמסמל פרופיל קוגניטיבי של יהודי ממוצע- אינטליגנציה מילולית גבוהה בהרבה מן הרגיל.
אולי הנטייה הקוגניטיבית הזאת גורמת את כל הסחרור המחשבתי הזה אצל יהודים. לדעתי, זאת אמת חלקית אם לא גמורה, שאנשים לא מוכנים לדבר עליה. באופן אירוני, יש בחסידות ובכלל היהדות רעיון מרדני לקדושה, שגורס שצריך לפעמים לזרוק את השכל. אבל כשמדובר בעצם ההתעסקות המוגזמת בהפיכת כל בעיה למילולית, ככל הנראה תמצאו התנגדות רבה. כלומר, היהודים מוכנים לזרוק את השכל, אבל מה עם לא לזרוק את השכל, אלא לשנות אותו? אולי במקום לגשת לכל סוגיה הלכתית ולהיכנס לפלפול חסר טעם וריח שלא משרת כלום חוץ מדופמין ואזור במוח שמרגיש סיפוק כתוצאה מהתהליך הקוגניטיבי. אולי במקום זאת, אפשר לגשת לזה בצורה מתמטית או אנושית רגילה? כלומר, אנחנו מדברים על עבודת המידות ועל העובדה שאדם צריך לפעמים לסטות מהטבע של עצמו, אבל מה עם חשיבה קוגניטיבית? אולי אתם היהודים צריכים גם לסטות מסוג החשיבה עצמה לפעמים, ולא להתמקד בסוג אחד של חשיבה שמופיע אצלכם סטטיסטית כתחום חזק ומצוי?
אולי היינו זוכים לפחות דוגמה, ופחות טירוף הלכתי וסחרור מחשבתי, אם היינו מרחיבים את הדעת ופועלים בעוד תחומים קוגניטיביים, מלבד הסתמכות מוחלטת על ניתוח מילולי מופשט.
מחשבות לפעמים לפתע מנכרות בי, ומעלות פרשנות לאירועים פשוטים פיזית. לדוגמה:
- חשבתי מחשבה לא צנועה ולפתע ראיתי מרבה רגליים. חשבתי לעצמי במחשבה חטופה, מה אם זה כעונש או לפחות כלי מניעה להסיח את דעתי מן המחשבה הלא צנועה.
- חשבתי מחשבה לא צנועה ולפתע ראיתי ג’וק מהופך על גבו ומת. חשבתי לעצמי, מה אם הג’וק הזה הוא גלגול של אדם שמת וכל מטרתו הייתה לתקן את עצמו בכך שהתגלגל כג’וק מת דוחה שבעצם הדחייה שלו פעל להסיח את דעתי מהמחשבה הלא צנועה ובכך בעצם לסייע לשמור על טהרת המחשבה שלי. חשבתי לעצמי, מה אם אני אמשיך לחשוב בנושא הזה, ולאחר מכן ה’ יפסיק לשלוח לי ג’וקים מתים, ואז אני אהיה ב"מסלול הרשעים" יותר, כלומר, פחות צרות ימצאו אותי, אך לכל הפחות עטיפת ה’ תתמעט מעליי, אם לא בכלל שאסבול בסוף הימים חלילה.
- שמעתי מוזיקה בחתונה, והרגשתי לא טוב. מיד שייכתי את הפירוש שאם המוזיקה כל כך חזקה מבחינת הדציבלים עד שעצם החזה שלי רועד ממש, אולי משמע הדבר שלמעשה הטומאה של המקום ושל האנשים שהם לא שומרי תורה ומצוות בקהל נשים שלא שומרות על צניעות למעשה חודרת לעצמות שלי דרך חוזקה המוזיקה הזאת. עוד מחשבת גדלות של "מר נשמה גבוהה מיוחדת וגדול הדור", שאיכשהו סובל סבל שאדם רגיל לא סובל. בעת הכתיבה שלי את הטקסט הזה, סבלתי דבר איום ונורא שאני לא יכול לתאר אותו, ושאלתי את עצמי למה אני סובל את זה ולא אחרים. אחד הפירושים שקפץ לראש הוא שאני נשמה גבוהה והם בהיותם סתומים, תרתי משמע, רוחנית ושכלית, לא מצליחים להרגיש בנבכי הסבל כמו שאני הרגשתי. התחושה שחוויתי היא מפחידה, ואני לא רוצה לתאר אותה. היא תחושה נפשית, וכשחווים אותה המחשבה להתאבד גוברת. כמובן שבעלות המחשבה הזאת לראש שלי החשש עלה, שאם אתאבד סופי יהיה במציאות תקועה של סבל רציף מהסוג הזה. כלומר, אני מוקף באימות לאבקראפטיאניות, דברים מזוויעים לחלוטין.
- חשבתי מחשבה לא צנועה, וישר עלה בי הדמיון שאחד ההורים של מושא המחשבה הזה, כלומר האדם שחשבתי עליו בצורה מתאווה, מסתכל עליי בשיפוטיות מן השמיים. בתוך התרחיש הזה כמו בהקיץ חלמתי תרחיש בו אני עושה מעשה עם מושא המחשבה, והורה מושא המחשבה, ההורה של האדם אליו התאוויתי, צופה בי כמו במימד הרוחני באותה השעה. תחושת הליווי ואלף העיניים, סגנון האח הגדול, מתרחשת אצלי בתדירות.
- התרבו אצלי מרבי הרגליים מחמת האיזור בו אני גר. לרוב לא הייתי רואה מרבי רגליים בחדרי שלי, והייתי מעלה בדעתי שהחדר הפרטי שלי מוגן ממרבי רגליים לרוב, כמן מחוות אלוקים לחסוך ממני חוסר נעימות גמור, כי זה גרוע יותר מאשר לראותם בסלון. וכעת, נצפה אצלי מרבה רגליים מטפס על הקיר מעל המיטה, ומיד חשבתי בדעתי שזה סימן להיחלשות רוחנית אצלי, או כאילו ה’ הסיר מעליי את העננה הזאת, ונתן לי להרגיש אותם. העליתי בדעתי את הזיכרון של הפיגוע בבני ברק שהתרחש לאחר מותו של הרב קנייבסקי, ביחד עם הפירוש שלאחר שהרב קנייבסקי נפטר למעשה נעלם המגן של העיר ובכך ה’ נתן לפורע לפרוע בעיר בני ברק. וכך דימיתי בדעתי מיד שאולי זה אותו המצב כמו בחדר שלי. היה מאוד מביך לפרט את החוויה הזאת, כי כשאתה חווה את זה אתה לא שואל שאלות, אבל כשאתה כותב את זה בתצוגה לאדם אחר הטון המתקבל הוא שונה, והוא אחד של ביקורתיות וכמעט לעג כלפי החוויות של עצמך.
- קיבלתי אזוב מאחד מצאצאיו של רב גדול ומפורסם ככוח וסגולה לשינה טובה, והייתי מניח אותו מתחת לכרית. כיבדתי את האזוב, וייחסתי לו חשיבות, ואף הייתי מזיז אותו כדי לא להרע לו אם הייתי מסדר את המיטה וכדומה. תמיד דאגתי לא לאבד אותו. יום אחד הייתה לי שיחה לא נעימה עם זה מבן צאצאיו שנתן לי את האזוב, שיחה שבה פגעתי באדם הזה, ובנסיונו לפייס אותי הציע לי אפילו פריט אחר. סירבתי, ואמרתי שלא אקבל את החפץ האחר ממנו. אציין שבאותו ערב ממש לאחר השיחה התקשרתי אל זה האדם ויישרתי את ההדורים איתו. ביקשתי סליחה, זה ביקש ממני, ויצאנו בפרק חדש וטוב. למחרת, סידרתי את המצעים ולפתע אני שם לב שהאזוב נעלם. אולי כשסידרתי את המצעים הזזתי אותו למקום אחר. מכל מקום, האזוב נעלם. טרחתי בכיבוד האזוב, ואף על פי כן לא הועיל לי. יישרתי את ההדורים ואף על פי כן לא הועיל לי. דת כזאת קשה.
היה קשה הדבר. איך ייתכן שעל טעות שעשיתי נענשתי שהאזוב נלקח ממני? האם זה כי זלזלתי ברב? או כי לא הייתי נחמד אל צאצא הרב שנתן לי את זה במיוחד? מה ההיבט של הפגיעה שביצעתי שנענשתי בהיעלמות האזוב המבורך? וקשה הדבר להכיל, שלמרות שתיקנתי באותו ערב את הדבר, את הנעשה אין להשיב והאזוב עדיין סופו שנעלם. ואולי זאת רק אמתלה מאת שמיים, שלמרות שהבסיס הוא אכן כתגובה למעשה רע שעשיתי, מעז יצא מתוק, ולמעשה עכשיו שהאזוב נעלם אפשר להמשיך לסמוך על אלוהים למטרות שינה טובה. כלומר, היו את הפירושים הדתיים השליליים, אבל בעבודתי הגעתי למקום שבו אני יכול גם לפרש צד טוב בדבר הזה. מכל מקום, בתוך כל הבלבולים שלי נטיתי בתפילה ופנייה קצרה לאלוהים ואמרתי לו במילים אחרות: אני ניסיתי לכבד את האזוב, ויישרתי את ההדורים, וחיפשתי את האזוב ואני לא מוצא. העניין הזה שלך, ולא אטריד את עצמי בו יותר. יש אלוהים, ומעל הדת והרעיונות והפירושים שלה ושלי אפשר פשוט לפנות בפשטות בתפילה קצרה.
להמון אם לא כל בני האדם יש תרחישים ודמיונות, אבל העוצמה, האינטנסיביות, והאפקטים לאחר המעשה, ביחד עם המהירות והתדירות בה הדמיונות והפירושים האלה עולים אצלי, והצורה בהם הם כל כך אוטומטיים ולפעמים באים אחד אחרי השני בראשי, זהו אני חושב עניין לא ממוצע, ולא שגרתי. אני מאמין שאני סובל מפעילות יתר של המוח, יותר מהאדם הממוצע. ביהדות יכנו את זה תכונה של אדם גדול בפוטנציאל, ואני מכנה את זה כלוב של אגו. אתה מוזמן לחטוף את פרס הקדוש המעונה, מדליה של אדם שסובל על היותו גדול. אני מעדיף לחיות טוב ולא להיות גדול ולסבול.
הרבה תחושות הרגשתי, ובהן-
- דיכאון בבחינת חוסר חיות, כמו מת שמהלך, בלי שמחה ובלי הנאה בדברים. עיקר התחושה של הדיכאון כמו שהוא ידוע הוא חוסר חיות וחוסר הנאה מעצם החיים, וחוסר רצון לפעול, ואם פועלים אז בכורח ומתוך הרגל והכרח ובלי חיות מיוחדת או תחושת שמחה וחיבור רגשי למעשה.
- תחושת חושך. התחושה הזאת היא כלליות של סט של תחושות, וכמו שבקפה ייתכן שלפעמים תוסיף יותר קפה ופחות מים או יותר חלב ופחות קפה, כן אפשר לשייך לסטים האחרים של תחושות. בתוך תחושת החושך יש את היבט חוסר התקווה הגמור, תחושה של ייאוש, וכן יש את תחושת החושך המעפילה, שהיא מעין תחושה רעה, שאני תוהה על טבעה אם היא כוללת היבט של אשמה או מצפון מתחת לכל השכבות היותר חיצוניות שלה. התחושה הזאת נוראה, ובמובנים מסוימים היא גרועה יותר מהדיכאון של חוסר החיות, כי היא יותר אקטיבית ופחות פסיבית.
- עצבות רגילה. זאת עצבות כגון שאדם מת, או שמשהו רע קרה למישהו. מבין תחושות העצבות במקרה האישי שלי אני תופס אותה כפחות מצויה משאר התחושות למרות היותה יותר מצויה בלשון היומית של האדם הסטנדרטי, ואני גם מוצא אותה פחות גרועה בטבעה משני סוגי ה"עצבות" האחרים.
רבי נחמן מברסלב דיבר על העצבות, והאריז"ל ציין עצבות בכתביו דרך המהרח"ו.
יש לציין שמזמן האריז"ל והלאה הבחינו בהבדל בין העצבויות האלו, לבין עצבות של לב נשבר. אפשר לנסות לסווג מתוך כוונתם שהעצבות הרגילה והשלישית קרובה יותר לעצבות של לב נשבר, ויש שיסווגו אותה כעצבות לב נשבר. עצבות לב נשבר, מבלי לתאר את טבע התחושה עצמו, שכן זה כמו להסביר ריח לאדם שלא הריח את הריח מימיו, היא עצבות שבגינה יש תקווה וכמיהה. בניגוד לעצבויות האחרות יש חוזק בתוך העצבות הזאת, כמו שבתוך כעס יש תחושת חיות ועשייה לפעול. לכן, בתוך תחושת התקווה והכמיהה מופיעה נקודה טובה וחיובית, שלא מופיעה בשתי העצבויות האחרות שציינתי.
יש להבחין ולומר שנפש האדם מורכבת, וקשה לי לכוון בדיוק למה התכוונו אנשים מאות שנים לפניי, שגם לא פירטו בצורה מדויקת על חודו של קודקוד את התחושות הללו. אני מנסה לראות את ההגדרות כפי שאני חושב שהתכוונו אליהן. באמת, עולם התחושות הוא מורכב וייתכן שאדם ירגיש כמה תחושות בבת אחת בלי לשים לב לתחושות הפחות דומיננטיות. יש לקורא להשכיל ולהבין מתוך עצמו דבר, ולא להסתמך על הבורות וחוסר הדיוק שלי או בחוסר ההבנה שלו את הטקסטים של הרבנים האלה ודמויות אחרות.
פעמים שהדת רק החריפה את מצבי מבחינה נפשית. ברגע שאתה חושב שאתה סובל בגלל משהו מגלגול קודם, או רעיון רוחני כזה או אחר, אתה מאבד את התווה ואת המחשבה שיכולת לפתור את הבעיה, ואתה לא מצליח אפילו לנסות לפתור את זה, כי גם ככה זה "גלגול קודם", אז אין ביכולתך דבר לעשות ואתה כבול למערכת הזאת. ארור הדבר הזה, אם אמת ואם שקר. אנחנו מצויים בעולם פרקטי שבנוי על פסיכיאטריה חצי כושלת, אבל עם חלקים מתקדמים ברפואה, ואין צורך יותר להישען על הדת במקום שהיא לא מיטיבה לנו. שתיקרא זה כפירה, ברגע שהלצים יסבלו את הדברים שסבלתי ושאחרים כמוני סובלים אולי נוכל לשוח. עד אז, השתיקה יפה.
ראיתי בהיותי במסגרת דתית את המוח שעולה באש לאחד מן התלמידים. הוא היה נוטה לחשוב שהוא המשיח. הוא סבל מחשיבת יתר והתעצמות של קוגניציה. במילים פשוטות- המוח היה באוברדרייב. הוא היא מכיר בחלק מכתבי הקבלה ובעניינים האלה, וכך יצא שהוא היה צריך להאדיר את עצמו. הוא סובל בגלל נשמתו שגבוהה אפילו משל משה רבה רבינו, כך אמר במילים אחרות פעם אחת. וזה יצר מצב שבו הוא היה תקוע. הוא חיפש הסבר דתי לסבל שלו, ואז ההסבר הזה כבל אותו בחזרה לאותו הסבל, וההסבר הכניס אותו למערכת היגיון שלפיה זאת משימה דרמטית וקשה מאוד לצאת מן הבעיה. נדמה לי שזה החסיר בו תקווה או קרקוע. לתת דת בידיים של אדם עם בעיות נפש עלול להתפוצץ.
הדת היהודית המודרנית היא דוגמה, וסט מערכות שכובלות אותך. המשתתפים שלה משתמשים בהסברים כאלה ואחרים כדי להסביר בעיות- בעיות רפואה בנפש ובגוף, בעיות כלכליות, ועוד צרות. ובאותו מטבע, הם יוצרים גם פתרון לזה. אלא שהפתרון מנותק מן המציאות. הרבה יותר קל להתבלבל בענייני קבלה ובספירות, מאשר במדע. במדע, אם אתה רוצה לראות שהמכשיר שלך עובד אתה הולך ובודק אותו. אם אתה רוצה לראות שההיגיון המתמטי שלך עובד אתה הולך ויוצר הוכחה ונותן לקולגות לעבור עליה ולאמת אותה. אבל בענייני קבלה, מדובר בהיגיון שבלתי ניתן לחזור עליו בצורה עקבית, רצופה וחלקה. לומר לאדם שבגלל גלגול קודם הוא סובל, לא מאפשר הרבה מחקר. את מי תשאלו, את אלוהים? תרימו טלפון ותשאלו את אליהו הנביא אם זה נכון?
ושוב, ייתכן שיש אמת במערכת ההיגיון הפזורות והמבולגנות של הדת, ייתכן שהן אמיתיות. מכל מקום, אל לאחד להסתמך עליהן, אלא אם הן יעבדו בשבילו. וזו אזהרה חמורה, מפי הדובר, להטיל ספק בניתוח. ייתכן שאני מחטיא, ושאני אצור בכך סיפור חסידי בו בגללי לא האמנתם אמונת צדיקים ברב ופספסתם הון רוחני וישועות, ואני אחטוף על זה שהאבדתי מכם אמונה.
ואם אלוהים שומע, כמו הניסים שהוא עושה במציאות הפיזית כן יעשה במציאות הרוחנית ויעקם את ההיגיון הקבלי כפי שירצה.
כל מה שכתבתי הרגעים האלו הם לא כלום, אלא מילים של בן אדם. אולי אני טועה ואולי אני צודק, אני לא יודע. אני כותב כמו בן אדם פשוט שמברבר מהפה, אבל יש לי מעט ענווה להודות בזה.
כשקראתי עוד משער הגלגולים, במה שהבנתי מן הכתב הקבלי הזה, התעורר בי חשש שמא אני מזיק לעצמי. הסבר דתי קבלי פרוע שעלה בראשי היה- אולי נשמתי לא מזוככת מספיק לעמוד בזה. אולי מחמת טבע הנשמה הגבוהה שלי אני מתגרה ביצר כשאני קורא דברים כאלה שדווקא מהיות נשמתי גבוהה משפיעים עליי בקלות. אולי אני מתגרה ביצר?
אבל הייתי צריך לעצור את זה. אם אני מתחיל להשתמש באבסטרקציות רוחניות ואני מחשב אם לקרוא טקסט או לא, ומפחד שמשהו יקרה, ייתכן שדווקא מחמת הפחד זה יקרה, באופן פסיכולוגי של פלאסיבו. ואני אכתוב בצורה צינית: "ואשר יגורתי יבוא לי".
ועוד פחד עלה בי, שאולי אני מתגרה ביצר כשאני כותב את כל הטקסטים האלה. אולי העולם עוד לא זכה לקרוא אותם, ואולי אני לא זכיתי להיות מסוגל להעביר אותם. אולי משהו יקרה לי כי אני מקליד אותיות במקלדת.
צריך לומר ולהודות על האמת, לבדוק לפי צורך ולא בהכרח, האם המערכות הקבליות אמיתיות. אני מוצא שלשאול רבנים ודמויות מהיהדות זה חסר טעם. תבדקו עם עצמכם, ואפשר לשאול את אלוהים בשיחה פרטית וישירה. לא צריך מתווכים כדי לצאת החוצה ולדבר אל השמיים.
לאחרונה הייתה לי בעיה של מים רותחים שלפתע אצו במקלחת, באופן אקראי. ראיתי שהפחד במקלחת שהמים הרותחים יגיעו פתאום היה גרוע לאין שיעור יותר מאשר כשהמים הרותחים הגיעו וכמעט השאירו כוויה. וכך, גם אם המערכת הקבלית נכונה, אולי עדיף לחטוף את האפקט שלה מאשר לפחד מהאפקט מראש.
יש המון דוגמאות במערכת היהודית לאמונות שיכולות לטרטר נפש של אדם. לדוגמה, יש אמונה אחת שבימי שישי הסטרא אחרא, האוגה בוגה המפחיד של מערכת הרוע הרוחנית, פעילה ומתגרה באנשים לקראת שבת קודש. זה יכול ליצור מצב שלמאמינים בקלות יום שישי נעשה רע, כי הם מאמינים שהסטרא אחרא רודפת אחריהם עם נבוט להכות בהם.
בנוסף, הסברים על חוסר מזל בכל חודש אב, שנחשב חודש צער לישראל. מובא שעדיף לא לתבוע את הגויים בחודש אב, ולכן, אדם שמאמין לפחדים האלה עלול להשתתק בחודש אב.
הרבה אמונות ביהדות, לאין שיעור, גוררות את היטרטרות הנפש. ומה שנצפה על פני השטח הוא, שאפילו אם ההסברים נכונים בבשרם, עצם ההתעסקות בהם מובילה ליותר נזק מאשר תועלת. במצב כזה נוצר מצב אירוני שבו המזור היהודי מספק תרופה קטנה לבעיה אחת ומכה גדולה של בעיה חדשה.
אני תוהה לעצמי אם כל המסמך הזה הוא לא אלא תיעוד של אדם עם הפרעות נפש יותר מאשר כתיבה על דת וענייני קיומו של עולם. אני מאובחן עם OCD וASD, נכון לשנת 2026, אבל הרקע נוטה לסבור שיש עוד דברים בגו, וההפרעות לא מסתכמות רק במונחים האלה. ייתכן שעוד 10 שנים מכתיבת המסמך תתקבל הגדרה חדשה להפרעת נפש שתתאר את הפרופיל הנפשי שלי או חלק ממנו.
את הספר הזה אני כותב ברוב כנות בשילוב של אגו, יוהרה, רצון לשתף, רצון להעמיק השכלה, ולתת משמעות וערך לחוויות שלי, חוויות המספר. אין כאן במאומה דבר, אם כי היכולת של אדם שיודע לדבר וההתבטאות שלה בדיבור במעשה. נולד הצורך לאזן בין כתיבה אנושית לבין תוכן קריא, ואני המספר מקווה שהמילים שלי שמבטאות את הרעיון הזה יעבירו אותו בנאמנות.
נקודת המספר היא משל אדם ידעני עד מידה מסוימת. חשיפה לאינטרנט, לתרבויות שונות במידות שונות, ולחלקים ביהדות, הובילה אותי זה האדם לנקודה שבה אני נמצא. אחזור ואדגיש, אין כאן ספר יוהרה גמור. לא תמצאו כאן תואר של דוקטור, פרופסור לענייני החרטה והבלוף, וגם לא תואר רב. אני משתמש בכתיבה מעט יהירה כדי להמציא תוכן קריא. אף אחד לא יבזבז את זמנו על הזיות של נרקומן מהשוק שלא יודע להשתמש באות יו"ד במשפטים.
...
מאז היותי ילד אני זוכר את ההישענות שלי על האמונה הדתית שלי במה שקראתי לו אלוהים. כשהייתי ניגש בגילאי 6-7 למבחנים בבית הספר הייתי תמיד מתפלל לאלוהים לציון גבוה. הנקודה הזאת, יכולתי לתאר אותה בצורה חסידית: "נשמה גבוהה מן הרגיל, שמצאה את החיבור שלה לאלוהים בגיל צעיר. אור המקיף שיצא מזה הנער הביע את דרכו אפילו בעניינים פשוטים כמו ציון במבחן". יכולנו להאריך בדרמטיזציה סגנון-יהודית הזאת, ואני מתאר את הדואליות של התהליך שלי, בתור מי שהיה בצד הדתי, וגם בצד המתנגד.
חיי הצעירים כאדם בעולם הזה לא היו קלים. נסיבות קשות מאוד, אך בפרט תפיסה קשה מאוד, הובילה לצער רב וכאב גדול. דברים פשוטים כמו שמיים שמלאים עד תום בעננים הפכו את תחושת מזג הרוח שלי. מתחושת רעננות ושמחה, תחושה שמיימית על רקעית כאילו כבוד עמוד הענן עליי, ולהפך- אם השמיים היו מיטמאים בנוכחות הכחול החשוף מעל העננים הייתי מרגיש כאילו לא עוד אני מוגן. הצבע האפור של העננים הדגיש לי צבע פחות חזק מאשר הצבע הכחול הבוהק. העננים הסתירו את חלק מהאור. ותופעה פיזית פשוטה השפיעה עליי רבות. זאת אחת מיני אינספור דוגמאות, כדוגמה למי שבדיעבד יאובחן על הרצף האוטיסטי עם הפרעת OCD.
את הסיפור של הילדות הזאת אני מביא כדי להדגים בעצם את הרקע שלי. איך נסיבות ותפיסת החיים השפיעו על הלמידה שתבוא לידי בחינה כלל קיומית בהמשך. במילים פשוטות, כשאתה מוצף בתחושות חזקות לטוב ולרע, וכשאתה מושפע בקלות מסנסציות, אתה חווה את העולם בצורה שונה. זה מעלה שאלות קיומיות שבאות אחר כך. ועוד בונוס קטן- יכולתי לפלפל שלמעשה העננים היו כמו בבחינת הסתרת הפנים של משה רבינו מכוח האור הרב על פניו. למעשה, בפלפול הזה הסבר רוחני הוא שהחיבור החזק שלי (לכאורה) לעניין הרוחני גרם לי לקבל "אור", תרתי משמע, בצורה חזקה יותר, עד כי הייתי צריך אמצעי ביניים כמו עננים לעמוד בין השמש אליי כדי להנות מהאור. במילים פשוטות, רגישות פיזית לאור יכולה הייתה להתפרש כסימבוליזם לגדלות עצמי, וזאת עוד דוגמה מיני רבות בלי סוף לחשיבה היהודית- דרמטיזציה, אבסטרקציות בכל מקום, והארת פוקוס על כל פרט קטן.
אני זוכר שכנער, מגילאי 12 ומעלה, הייתי מרגיש תחושות חזקות. של רומנטיקה, תאווה לאהבת נעורים, תחושות מזדמנות של מסתורין, ועוד רגשות שקשה לי להעלות על הכתב. בדיעבד, עד עצם היום הזה אני חושב שרוב האנשים לא חוו את העולם כמוני, כי חוויתי אותו "על סטרואידים". אבל כבר אז יכולתי להבחין בתהליכים הפנימיים שלי. שמתי לב, שאפילו בתוך סנסציה חזקה של מסתורין וריגוש שהיו עולים כשהייתי מביט בכוכבי השמיים בלילה, הייתה עולה תחושה של חוסר שלמות. כבר בימים ההם הייתה לי תיאוריה כללית ומגושמת בצורה שהסבירה שלא קיבלתי טוב גמור. כמו לאכול כנפיים חריפות- אתה נהנה מהארוחה, אבל זה לא סותר את מעט הכאב הנפשי שבא אפילו כשאתה התרגלת לחריף. בעצם, שמתי לב לפרטים הפנימיים בנפשי, וכבר אז יכולתי לבצע ריפלקציה עמוקה בתוך תודעתי, לשים לב למה שקורה אצלי בפנים, ולתת על זה את הדעת. האופי הזה שמיוחס לפרטים ולמופשט, ובפרט בענייני הנפש והתודעה, בדיעבד ימשיך אצלי עד עצם היום הזה.
ואני בכותבי את הטקסט הזה, ובעוגמתי על מילה כמו "בכותבי", משתדל לדלג ולנתר מעל מאבקים וספקות פנימיים. מחשבות טורדניות, שאלות שעולות וכמו אנטי-ג’יני שמנסה לחבל בפעולות פשוטות שלי כמו כתיבה. חלק מהמאבק הזה, באופן אירוני, עדיין מתבטא אפילו בתוך כתב שמנסה לגמד את המאבק ולנגוד אותו.
כנער, בגילאים מאוחרים יותר, כמו מגיל 14/15/16, הייתי אדם קשה באופיי. הייתי מנותק וסולד מחברה, ולמרות שביקשתי דברים חברתיים כמו בת זוג, הייתי מרחיק את עצמי מן הסביבה הקרובה. אנשי משפחה קרובים ואפילו הורים מצאו שהיה חריג עבורי לחייך ולצחוק. שיחות פשוטות וקלות לא היו עוברות בקלות אם בכלל, וכמעט את כל זמני העברתי מול המחשב. בעידן המודרני היו לי אמצעים לכפר בעד החסרונות החברתיים וההומניים הכבדים שלי.
אני מגדיר את עצמי כמי שהיה עוד יותר מהיום כבעל מידות מגונות. כעס, תאווה, אגו, חוסר אכפתיות ואנוכיות מוגברת. למעשה, כבר מילאתי כמה וכמה מהסממנים היהודים למידות מגונות. אפשר לפלפל ולציין את מדרש הציור של משה רבינו, בו ערבי אחד מצייר את משה רבינו למלך אחד, והפרשנים מפרשים שמשה רבינו רשע על פי הדיוקן הפיזי שלו. ההסבר הוא שמשה אומר שבטבעו הוא כך, אלא שבזכות העבודה האישית הקשה שלו הוא הצליח לעבוד על הנטיות הרעות הטבעיות שלו ולעלות במדרגות עד כה. את החשיבה הזאת הסברתי כדי להדגים כמה מעורבת אצלי החשיבה היהודית-דתית, עד כי משפט פשוט על עצמי יכול להעלות זיכרון של מדרש. ככלל, מצאתי אצל יהודים דתיים בארץ ישראל נטייה מוגזמת לאסוציאציות וקשרים מילוליים (אפשר לבחון את זה במחקרים נוירופסיכולוגיים על חלוקות יכולות קוגניטיביות כמו VIQ, PIQ ועוד נושאים).
ב2022 הצטרפתי לישיבה. זאת הייתה לאחר שחודשים לפני כן "התחזקתי בדת". את הביטוי הזה אני מביא במרכאות, כי עבורי הוא מסמל בורות ופשטות. עד כה, תמונתם הדוחה של אנשים עם מה שאני מכנה סחבות על הראש רודפות אותי. אישה מתנחלת פשוטה עם סמרטוט רצפה על הראש. סתומה עם מגב אמבטיה בפנים בהדלקת נרות שבת. ההסבר היהודי מחוכם. תלמידי ישיבה שמעבירים 16 שעות ביום באימונים על אבסטרקציות חסרות תועלת ורטוריקה יחכימו מספיק כדי לדעת מה להשיב לי. "קליפות". "הסטרא אחרא". הדוגמה של רבי עקיבא שלפי המקובל הגדול האריז"ל היה כפוף לקליפות בגלל זרעו של יוסף הצדיק שנפגם עולה. אולי לפי היהדות הסלידה החזקה שלי מהמראה שעבורי הוא פרימיטיבי היא רק תוצאת "הקליפות" האלה.
ב2019 התחילו בגופי תופעות פיזיות לפתע, שלא אפרט. תארו לכם כאבי בטן ומיגרנות, אבל תופעות אחרות. האפקט הנפשי היה הגרוע ביותר. את הסבל הפיזי עצמו היה אפשר לסבול, אבל לא היה אפשר לסבול את התחושה הנפשית. הייתי מפחד מהדברים הכי בסיסיים. דמיינו להיות שרוי במיגרנה מבוקר עד ערב, אבל בצורה נפשית. התחושה עצמה סבוכה וקשה להסברה. אפשר לתאר בה אלמנטים של דיכאון, מלנכוליה, והגרועות שבהן- תחושות אשמה קשות, ייאוש של חוסר תקווה, ודיכאון.
דרך אחת להסביר את התחושה שנולדה מ2019 היא להצביע לסרט חרדי של שני יוצאי צבא שלכאורה ביצעו סיאנסים, וכאשר אחד מהם התעלף בזמן סיאנס ולכאורה בזמן חוסר ההכרה היה שרוי בהגירה רוחנית לעולם שלמעלה, הוא תיאר מעין ישויות שרודפות אחריו וצועקות עליו: "אתה אשם". את הסרטון הזה שמוצג כאמת מוחלטת של שני האינדיבידואלים האלה הבאתי לאבי, כדוגמה לתחושה שהרגשתי כקבע.
היו לי המון שאלות על אלוהים. חשבתי שאני סובל את זה כסימן שעליי להתחזק, עליי לחזור בתשובה. אני כותב בכאב רב כל כך מעט, ומעט מהזמנים האלה. חלקית כי קשה לסדר את כל התוכן הזה, שהוא עצמו ייארך מאות ספרים אם נפרט כל פרט ופרט בתודעתי, וחלקית כי הזיכרון שלי לא טוב לטווח רחוק.
מה שאני זוכר יותר מכל זה תחושה של סבל כי אני לא בסדר. כי הכעסתי את אלוהים. הדבר שקטל את תמצית נפשי היה התחושה של אשמה. אשמה שאני במצב הזה, ותחושה של חוסר תקווה מוחלט. חשבתי שאני צריך לסבול את זה מאת האלוהים. דמיינו לכם שכל פעם שאתם לא זוכרים לנשום באופן ידני, כלומר באופן מודע, אתם תסבלו חמש שעות מכאבי תופת. האדם נושם באופן טבעי בלי להכיר בנשימה, אחרת הוא היה משתגע. תארו לכם שהייתם גורמים לחמש שעות של כאבי תופעת כי שכחתם לרגע לנשום ידנית והתעסקתם במשהו, הוסחה דעתכם, וכתוצאה מכך נשמתם באופן אוטומטי – מי אשם בזה? אתם. יכולתם להיזכר לנשום ידנית, למרות שכל שאר בני האדם לא צריכים לעשות דבר כזה כדי להימנע מכאבי תופת. הרגשתי שאני עומד בניסיון אלוהי, שאני מיוחד. שאני "נשמה גבוהה". שאני כזה ואחר, ועוד מילים כעורות וחסרות טעם וריח בעיניי. מבחינת היהדות אוכל לפלפל ברוב כיעור, ברוב הדרת סחבת רמי לוי על הראש: "השטן ראה שאתה רוחני, ולכן נתן לך מאבק פנימי כזה, להסטות אותך מן הדרך, כדי שתחטא". מהות הכאב הנפשי הייתה האשליה שקשורה בשווא גדלות, שיש לי ניסיון ומבחן מאת האלוהים. אבל באופן אירוני, למרות שהבעיה נבעה מבסיס של גדלות וניתוק מהמציאות, הרבה מההסברים ששמעתי באופן עקיף באותה התקופה נשמעו גם כן כמחזקים את הבסיס הזה, ומובילים לעוד מחשבות גדלות ושווא שרק החריפו את המצב.
התקופה הזאת בדיעבד, שנמשכה כמה שנים, מ2019 ועד חלקים ב2023, ואפילו מעט זכרונות ב2024, הייתה תקופה של סבל שאי אפשר להסביר. רוב ההדיוטות מבינים בכאבים כמו כאבי ראש, כאבי בטן, עצבות, זעם, ואפילו דיכאון או חוסר תקווה או עצלות. אבל ברגע שאתה יוצר שילוב, סט של כמה תחושות ביחד, עם קוגניציה ופילוסופיה מאחורי זה, והם יאבדו אותך. הראיה? כשניסיתי להסביר לאנשים ב2019 ממה אני סובל, הם לא הבינו אותי. הלכתי לרבנים. הלכתי לאנשים גדולים, למקובלים.
דוגמה נוספת להמחיש את פרוצדורת הכאב היא כזאת: דמיינו שכל פעם שמגרד לכם איפה שהוא בגוף אתם חצי מהזמן תסבלו חמש שעות של כאבי תופת, וחצי מהזמן תוכלו להינצל מכאבי התופת אם תזכרו לנשום ידנית בתוך עשירית השנייה. מבחינה מחקרית אני אהמר ואומר שאפילו ריפלקס של בן אדם כשרוני לא יצליח רוב הפעמים להפעיל זיכרון שריר תוך 100 מילישניות. והתוצאה של הכישלון הזה? סבל לחמש שעות. ותארו לכם שכל יום מגרד לכם כמה פעמים כל כמה שעות או כל כמה חצאי שעות. זאת הייתה התופעה שלי.
מסוגי הסבל הפחות מוכרים אתן דוגמה לדה-ריאליזציה, אקטיזיה, ועוד. עד היום רוב האנשים לא מבינים על מה אני מדבר, למרות שהסברתי בצורה מאוד טכנית מקביל של הפרוצדורה מבחינה כרונולוגית וסדרית, עם הקבלות לתחושות מוכרות.
סיפור אחד שבו ניסיתי לפתור את התופעה הדוחה הזאת שנמשכה כמה שנים בו בהילוכי לרב גדול וידוע בארץ ישראל. ניגשתי לישיבה, ואמרו לי שהרב הגדול לומד שם בחדר אחד שהכינו לו. באותו היום פגמתי בברית, והלכתי לשם בלי מקווה ובלי טיהור. דפקתי בדלת של הרב הזה בערך ארבע פעמים. הרב לא ענה, למרות ששמעתי אותו מתפלל בפנים. לצורך העניין, מדובר במקובל גדול שלא אנקוב בשמו. לפני הפעם החמישית הלכתי ליד השירותים, נטלתי ידיים כמדומני, ונשאתי מזמור תהילים, באומרי לעצמי שהפעם שייתן לו ה’ שיפתח את הדלת ואם לא אז אוותר. עשיתי כך, ניגשתי לדלת ודפקתי עליה, והוא ענה. סיפור חסידי מופלא, לא? למכירים בסיפורי החסידות מדובר בפרוצדורה שגרתית של סיפורי צדיקים ופלאים חסידיים. עבורי זה היה מר ממוות כלאחר המעשה. בכל אופן, הוא פתח את הדלת, הביט בי במבט חטוף, חייך מעט, וכאשר באתי לפרט בפניו את הבעיה שסבלתי ממנה הוא קטע אותי לאחר כמה מילים, החטיף עליי ברכות: זיווג הגון, כאלה ואחרות, שאני בחור טוב, והוא ציין- שהוא לא יכול לעזור לי. הוא אמר שייתן לי את הספר שלו בחינם ושאקבל אותו במעלה המדרגות בזה הבניין, סיים את השיחה שארכה לא יותר מכמה דקות, כנראה שתיים, וסגר את הדלת.
בואו וננסה לדמיין את התרחיש הזה- בעצם בנקודה הרוחנית אפשר לפלפל ולהמציא סיפור חז"לי מצוץ מהאצבע. זה המקובל עסק בתיקונים ובפעולות המקובלים. הפגם של הברית הפריע לו, עד שהתפללתי פעם חמישית, והוא הרגיש בהשגה על טבעית את הדבר ולכן פתח את הדלת לקראתי. כלומר, הבעיה הייתה פרוצדורה של פגם הברית, והתיקון היה פרוצדורה באותה פילוסופיה יהודית דתית – להתפלל תהילים. אפשר בקלות להמציא סיפורים ולהלביש פירושים על למה כך יצא. אולי הוא לא רצה לעזור לי כי הוא ראה שיש גזירה שאי אפשר לבטל?
לאחר שנים חשבתי לעצמי, שאולי במקום הסברי הממבו ג’מבו מ"אליס בארץ הפלאות" ניתן לומר לכל הפחות שהוא לא עזר לי כי הוא באמת לא יכל לעזור לי, כי כך הוא חשב. בלי סיפורי פלא, ובלי סיפורי נסים. אבל באותו הזמן לא הרגשתי כך, הרגשתי נעלב. הרגשתי טמא. הרגשתי אדם שלא היה ראוי לקבל עזרה בגלל הפרוצדורה הדתית הארורה שמדברת על טהרת האדם. זה לא רלוונטי לאנשים שלא נגעו ביהדות, אבל עבור מי מהם שכן עסק בזו הדרך וניסה למצוא את עצמו בעולם המבלבל הזה דרך היהדות, זה כן רלוונטי מאוד.
במהלך 11 חודש בשנת 2022, התחזקתי מאוד בדת. נעשיתי חרדי בענייני נפשי ורוחי. נקודת המבט שלי התקצנה. נעשיתי רדיקל. בכל יום ובכל שבוע שהיו עוברים הייתי אוסף עוד הלכות, עוד גמרא. אני זוכר שסבלתי מאוד. היו לי תחושות קשות. תחושות שזה לא אני. הכחשתי את מי שהייתי. הייתי אדם בעל תאוות לנשים, לאוכל, לדברים כאלה ואחרים. היה לי רצון שיתרשמו ממני, שיראו בי גדול, היה לי אגו. בזמן הישיבה ניסיתי להעמיד פנים כאילו אני יכול פשוט להתנער בבת אחת ממה שהיה טבוע אצלי הרבה שנים. בהיותי אדם בעל מודעות עצמית פנומנלית, אם לא כרונית עד כדי פגימה פסיכיאטרית, הרגשתי תחושת אי אמיתות עם עצמי. היו לי חרדות ופחדים, והייתי מגיע לישיבה איתם. דיבורים על דת, ענייני המשיח והגאולה, עניינים של מה בכך, וכהנה וכהנה בנושאי העולם תחת המשקפיים הרוחניים-דתיים.
ואף על פי כן, לא הרגשתי שידעו מה קורה אצלי. איך ייתכן שבתוך דת שבה יש תרבות בלתי פוסקת של תפיסה של השגחה אלוקית, התערבות שמיימית בפרט הכי קטן, רוח הקודש, ועוד תופעות ברומו של עולם, איך במצב כזה לא יכלו לדעת מה התרחש אצלי? או לעזור לי?
מעט מהדוגמאות על מנת להמחיש את המצב הקשה שהייתי שרוי בו הן:
1. עמדתי בחוץ בליל שבת עד אור הבוקר עם ספר בתרגום מודרני ל"ספר התניא". חודשים לפני זה קראתי משהו בספר התניא שלא אהבתי, הטחתי אותו ברצפה. הרגשתי באותו ערב שבת, דמיינתי בראשי שזה עוד סיפור חסידי, הבאתי פירוש אוטומטי למצב, ואמרתי לעצמי שאני צריך להתנזר. שהלילה, בערב שבת, לא אשן על המיטה אלא אסתגף. אעמוד בחוץ ואקרא את ספר התניא עד הבוקר. נזכרתי בלימוד שקשור ברבי שמעון בר יוחאי שלכאורה בשבת יהיה אירוע מסוים על טבעי, ובבוקר השבת יבוא משיח. חשבתי שאולי אני זה שיגשים את הסיפור הזה. קרוב משפחה שלי קרא לי להיכנס בפנים בחצות, ואיים להדליק טלויזיה אם לא אפסיק עם טקס ההסתגפות ההזוי שגם היה מסוכן רפואית בגלל הקור שהיה בחוץ, ועוד תחת הכוונה שלי לעמוד באותה פוזיציה במשך שעות עד הבוקר, מהלך שהוא לא בריא.
הרגשתי שמדובר בניסיון מאת השטן, וסירבתי. הוא הדליק את הטלויזיה. במוח שלי כל מהלך וכל פעולה ביני לבין עצמי או ביני לבין אנשים הייתה בעלת הסבר ופירוש של למה וכמה. הוא לא ביקש ממני להפסיק כי זה מטומטם ולא בריא, אלא כי השטן מנסה אותי, ואם אכשל לא אגיע. הסיפור המביך הזה הוא דוגמה למצב שגובל בפסיכוטיות. הגעה למחשבות שווא וגדלות, תחושה שאתה האחד, שאתה תביא את האירוע הגרנדיוזי, ומי שעומד בדרכך הוא חלק מטקטיקות השטן. זה מעט מזכיר את נישת הCIA של המטורפים האחוזים בסכיזופרניה, שמאמינים שחייזרים, אנשי לטאה וסוכנויות ביון מתרכזות אך בהם, באופן מיוחד. תחושת ההעצמה האינדיבידואלית האישית מאוד מצויה כאפקט ביהדות אצל מי שגם ככה רגיש לזה לכתחילה.
עוד חוסר מזל משווע במקרה הזה, הוא שהספר שקראתי בו היה בפורמט מיוחד. כמה דפים ברצף בצד הימני יכלו לכלול את אותו הטקסט, והצד השמאלי היה משתנה. הייתי במצב של ניתוק מציאותי, כופפתי את הגב והאמנתי שאני חייב להסתגף ולסבול בצורה טקסית. כשראיתי שאני מעביר דפים וצד ימין לא משתנה אבל צד שמאל משתנה, פירשתי את זה כנס על טבעי שמשמעו שאלוהים אומר שכנראה לא סיימתי לקרוא את הצד הימני במספיק עיון, וכן הייתי עובר עליו שוב ושוב עד שהוא היה מסתיים. בדיעבד התברר שהצד הימני היה זהה בכמה דפים רצופים כי בצד הימני היה הטקסט המקורי של ספר התניא, ובצד השמאלי היו פירושים, ולכן בגלל שהיו הרבה פירושים על אותו הטקסט, נוצר היה מצב שהפירושים שהיו רחבים יותר מהטקסט בכמות התפרשו על פני כמה דפים, אבל הצד הימני סימל את המקור. כלומר, לא היה נס מעוות כאן, אלא פורמט הספר שפרש את הפירושים הכריח את המציאות שצד ימין יהיה אותו דבר כמה דפים וצד שמאל לא יהיה אותו הדבר.
ולא עוד אלא ששמעתי לפתע מישהו צוחק, וחשבתי שהשטן צוחק עליי. הקול היה עמום, ולא ידעתי מה שמעתי ואיך שמעתי אותו מבין כל רעשי הרקע של ערב שבת, וזאת כי נזכרתי במקרה של חכם פלא מהתלמוד, שלכאורה הוברח לשירותים על ידי השטן כי פלימו התגרה בו יותר מדי. דימיתי לעצמי שאני כעת כמו פלימו והשטן נלחם בי על מנת להפסיק את לימוד התורה שלי.
2. נזכרתי ביום אחד בהיותי בישיבה בלימוד שאומר שבימות המשיח כולם יהיו נביאים, מהפסוק "כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ דֵּעָה אֶת ה' כַּמַּיִם לַיָּם מְכַסִּים", וגם בלימוד הקשור ההופכי: "מה שראתה שפחה על הים לא ראה יחזקאל בן בוזי", בו הלימוד מתאר שיוצאי דור המדבר זכו למראות גדולים יותר מאשר יחזקאל הנביא. חשבתי משום מה שאני גם כזה. ועוד, שנזכרתי בחבר לישיבה שסיפר על לימוד שאומר שנביא אמת בהתחלה רואה מראות שקר. אז אפילו אם הייתי רואה מראות שקר, או הזיות ומחשבות שווא, לפי התפיסה של הלימוד הזה לבסוף הייתי נהפך לנביא אמת. לא עזר ולא הוסיף ששמי קרוי על נביא באמת.
ניגשתי לספר, ולא משתי ממנו לפחות שעה אחת. אבל הכאב האמיתי הוא לא הלימוד, הוא מה שעברתי בזמן הלימוד. תחושות קשות שקשה לי להעלות על הכתב ולהסביר במילים. ייאוש, אובדן וחוסר תקווה. תחושה של איבוד העצמיות. אני משער בלבי שמרבית העם והאנשים הם אדיוטים, ולכן מעולם לא חוו סטים מורכבים של תחושות שונות אלא מצומצמים לחבילות יותר מצויות ופחות דינמיות של תחושות.
שוב, אין דרך להסביר את התחושה הכללית הספציפית ואת הרבדים הנלווים אליה, במיוחד לשוטים.
3. בזמן הבחירות הבאתי קרובי משפחה להצביע לש"ס, ונכנסתי ברשות לבתים של אנשים באיזור מגוריי לשכנעם להצביע לש"ס, תחת השפלה כבדה, חוסר נעימות, מבוכה, אבל תחת הדחף לעשות מה שחשבתי שהוא דבר שאני חייב לעשות.
4. אירע פיגוע באותה השנה שבו כמה אנשים נקטעו מגרזן בידי מחבל. שמעתי את הטלויזיה מרחוק בקול עמום, ופירשתי שאם בקושי שמעתי משהו ברמה הפיזית ולמרות זאת ניגשתי אליו, כלומר על בסיס קלוש, כנראה אלוהים "משך" אותי דווקא לכן. התוצאה הייתה להסתובב שוב בתהליך השפלה עצמית כבדה באיזור מגוריי, להידפק על דלתותיהם של אנשים בלתי חרדים, ולנסות לשכנע אותם בעשר בלילה לבוא לבית הכנסת להתפלל לרפואת הנפגעים. למעשה, זימנתי קרובי משפחה שהסכימו לבוא, ויצא בדיעבד שסיימתי את כל ספר תהילים לאחר כמה שעות כאשר אלו שהצטרפו פרשו באמצעית הדרך. חשבתי שזאת הייתה שליחות מאלוהים ועוד "קריאה" לפעול.
5. ביום כיפור לא הייתה הפרדה ברורה וגמורה בין המחיצה של הגברים לבין מחיצת הנשים. בערב חג, כמה שעות לפני, ניגשתי וביצעתי מאמץ פיזי רב לסחוב כמה שמיכות וסדינים כדי לכסות את המחיצה. זה נטל ממני עמל, וקושי. קראתי אפילו תהילים, והאמנתי שאולי רבי שמעון בר יוחאי צופה בי באותו רגע ומאשר את מה שהרגשתי שהוא "מעשה גדול". סוף הפעולה המביכה הזאת הייתה שכאשר יום כיפור נכנס, מישהו הוריד את כל השמיכות האלה מהגדרון המפריד, ששמתי עליו על מנת להסתיר לחלוטין את צד הנשים שהיה מאחורי צד הגברים. תגובתי הייתי לנזוף בבית הכנסת למחרת בבוקר בעיצומו של יום, וללכת בבכי לבית תחת השפלה כבדה ומשוב שלילי מאנשי בית הכנסת שלא אהבו לשמוע את מה שהיה לי לומר, על כך שאין אלוהים סולח להם מאחר שהם הורידו את עמלי שעמלתי להפריד בין המחיצות. עוד תהליך השפלה עצמית והשנאה על האנשים באיזורי.
אלו רק שתי חמש מן אינספור דוגמאות, שזכרוני לא מעלה על ראשי. מחשבות של גדלות שווא, תסמונת השחקן הראשי, וניתוק מהמציאות.
לאחר זמן 2019 עם מה שכיניתי "המחלה", ולאחר זמן 2022 בו המחלה שככה אבל הצטרפו דרישות בלתי פוסקות לחיזוק ביהדות, ולמחשבות גדלות ולמחשבות אחריות.
בפועל, לאחר הזמנים האלה, התפרקתי. לאחר 11 חודש הייתי עובר ורואה אישה עוברת עם הכתף בין המדפים השונים של סופר, כתף לבושה לחלוטין. הייתי מצייר בדמיוני מראית אישה ויזואלית, רק מדבר שקרה בכשני שליש השנייה. הניסיון שלא פירטתי עליו, של לשמור על העיניים ועל הצניעות, הוביל להחרפה גמורה ומוחלטת. לא יכולתי לעמוד בזה. בכלל, לא יכולתי לעמוד בתחושות הקשות. בתחושות הקריאה של אלוהים. לבסוף עזבתי בהדרגה את הישיבה. אני דמיינתי בראשי איך היו דנים על למה עזבתי. את הסיפור החסידי המופלא שלהם על איך בגלל הסבר דתי כזה או אחר עזבתי את הדת. אני דמיינתי איך היו אומרים עליי בסביבתי הדתית של הישיבה לו היו יודעים, ש"בגלל שביום כזה וכזה הוא לא כיבד חבר", או ש"מטרתו הייתה לא לשם שמיים אלא לשם כבוד", ולכן הוא ירד מהדרך ו"אבד". כי אלו דיבורים שמצויים בהסברים בדת היהודית, בניסיון להסביר איך מבחינה שמיימית בן תורה עוזב את הדרך הדתית ופורק עול מן המצוות. התחושה והדמיון של מה שהיה להם לומר לו היו יודעים, במצב ההיפותטי, רק חיזקה בלי סוף את השנאה שלי לדוגמה של הדת היהודית.
בזמן הישיבה הרגשתי אבסורד. מצד אחד עוסקים ברומו של עולם. מצד שני לא היה מי שיבוא ויעזור לי מתוך בעיות עצמי. כל מה שאמרו לי אמרו דרך הטלסקופ של אלוהים. אם אמרתי למישהו שאני מרגיש רע נפשית תמיד היה דיבור דתי. תעשה כך ומצווה כזאת, תשמור שבת יותר, או "אלוהים מניח לך" (במקרה הטוב). לא היה דיבור אנושי מצוי ורב. הפרספקטיבה המקורקעת של הפרעות נפש לא הייתה שם.
האכזבה רבת המשקל שלי, ולא רק מבני הישיבה שהרגשתי שזנחו אותי לאנחות, גרמה לי לפתח ראות חדשה ושונה. אני הקפדתי על המצוות. כל שבוע הייתי מעלה יותר ויותר הלכות. משבוע לשבוע הייתי לומד יותר שולחן ערוך, יותר קיצור שולחן ערוך, יותר הלכות ברכות אוכל. לא היה מי שיעזור לי, הייתי לבד בתוך נפשי. הכל היה היבט דתי. ניכרתי מוזיקה חילונית, ניכרתי דברים שאהבתי לפני כן. הכחשתי את החלק הטבעי שלי שהוא לא קדוש. ובדיעבד? אז מה שהוא לא קדוש.
סימנים של התערבות אלוקית
היו גם סימנים בזמן הישיבה, סימנים שראיתי כהתערבות על אלוהית לעזור לי:
1. הייתי שרוי בחרדות ב10 בלילה בערב אחד, וביקשתי סימן מאלוהים שירגיע אותי. לפתע מן כיוון בית השכן עפה לעברי ציפור תנשמת גדולה ומפחידה, ונעמדה על עמוד מולי. זה קרה באותם רגעים, לא יותר מ3 שניות לאחר בקשת הסימן שנעשתה בלב ולא בדיבור. התרגשתי, הזדעזעתי, לבי צנח בקרבי, עצמתי את עיניי וביקשתי שהינשוף ייעלם. כשפקחתי אותן הוא כבר לא היה שם. סימן נוסף מיוחד שראיתי הוא בעצם בכך שראיתי את הסרט ה"the forth kind", סרט אימה על ישויות תנ"כיות שחוטפות אנשים. בסרט הינשוף מתגלה כצורה הגשמית של הישויות האלה, ובכך היווה מקור לפחד ולאימה. כלומר, דרך הסרט הייתה לי היכרות ספציפית ובעלת היבט כלפי התנשמת. זה הוסיף לפחד הרגעי בהתחלה, אבל דווקא מתוך האינטנסיביות בא הרוגע לאחר מכן. לכאורה זה אפשרי לחלוטין שתנשמת תעוף בלילה, אבל מה הסיכויים שדווקא באותם הרגעים בהם ביקשתי סימן, ולא עוד זאת בלבד, אלא שהתנשמת עפה לעברי, לכיווני דווקא, והסתכלה עליי. אפשרי, אבל בלתי סביר.
2. הייתי נשמר מאוד מאוד בצניעות ובשמירת העיניים. יום אחד היה לי קשה בישיבה, ומלמלתי לעצמי שהיום תבוא הישועה מבחוץ. עליתי על קו אוטובוס, והאוטובוס היה צפוף. פחדתי להתחכך בנשים באוטובוס, אפילו שהן חרדיות. ראיתי בחלקה הימנית של האוטובוס, היכן שזוג מושבים פנה לזוג מושבים, אדם אחד בסוודר צהוב וג’ינס ארוכים. כאשר רק ראיתי אותו נבהלתי. חשבתי לעצמי שזה צדיק נסתר. היה לו שיער מתולתל, ולאחר מכן בהמשך השיחה גם יכולת לראות כיפה קטנה שהתחבאה בתוך השיער המתולתל והאפור שלו. כלומר, הוא היה נראה אדם פשוט משוק מחנה יהודה של שנות ה80.
בצד השמאלי של האוטובוס המקביל לצד הימני, מכיוון שזה היה אוטובוס אגד, היה מושב אחד מול מושב אחד. בחלקה השמאלית במושב הקדמי שפניו לאחורי האוטובוס ישב חרדי, ומולו ישבה אישה ופניה לכיוון הנהג. בחלקה הימנית בזוג המושבים שפנה לאחורי האוטובוס, בצד השמאלי שקרוב יותר למסדרון האוטובוס, ישב האיש בסוודר הצהוב. עוד בעלותי לאוטובוס אזכיר ואומר שנבהלתי מלראות אותו, וחשבתי שהוא צדיק נסתר. הוא הביט בי ואני הבטתי בו, והמבט שלו היה נועץ וחרוב. לא מבט של הומלס מהרחוב.
לאיש בסוודר הצהוב היה תיק אדום, כעין תיק נדודים כמעט מקריקטורה, עם מקל בלתי מוסבר בפנים. את התיק הוא שם בזוג המושבים מולו, כלומר הזוג הפונה לכיוון הנהג, בצד שקרוב לחלון ולא למסדרון, בצד הימני. כשניגשתי אליו, וביקשתי להתיישב כי בחלקת שני זוגות המושבים שאוכלסו בידי איש הסוודר הצהוב ותיק הנדודין, הוא סימן לי שתיק הנדודין יישאר במקומו. למה הוא לא יכל להזיז אותו? הרגשתי אי נוחות, כי אז שתי האופציות שלי להתיישב הן בינו לבין החלון, בצד הפונה לאחורי האוטובוס, ובזוג המושבים הפונה לכיוון הנהג בצד השמאלי, הצד שקרוב למסדרון. מי שישב בצד שקרוב למסדרון התחככו בו נשים, ופחדתי מהרעיון הזה, אך בגלל ההתעקשות של איש הסוודר הצהוב לא לקחת את מקום התיק האדום שלו, ואי הרצון להיכנס פנימה בינו לבין החלון בהיותי איש בלתי דק, נאלצתי לשבת בצד השמאלי של ארבעת המושבים האלו, הפונה למסדרון האוטובוס, וכך נאלצתי לעבור על האיסור שהמצאתי לעצמי, להתחכך בנשים אפילו שבעקיפין.
הבטתי באיש הסוודר הצהוב, ואמרתי לו בעברית אם יוכל לפנות מקום לחרדי משמאלנו, בחלקה השמאלית המקבילה, של מושב מול מושב. הוא שאל אותי אותי באנגלית אם אני מדבר אנגלית, והשבתי שכן. הוא שאל אותי למה אני רוצה את זה, ואמרתי לו באנגלית: בגלל שהוא דתי.
מהנקודה הזאת התחילה להתפתח שיחה ביני לבין איש הסוודר הצהוב. הוא שאל אותי לשמי, ושאלתי אותו למה ירצה לדעת את שמי. הוא השיב כמי שמנסה להרגיע שהוא לא מטרידן, ששמו אברהם יוסף.
והוא התחיל לדבר. היה רעש באוטובוס, וכבר הבנתי בראש שלי מה הולך כאן. בזמן שהוא דיבר הבנתי, או כך חשבתי לפחות, שמדובר בצדיק נסתר, שעלה לאוטובוס בכוונה, כדי להכריח אותי להתעמת עם הפחד שנבע מהאיסור הקיצוני שלי לגבי נשים. חישבתי בדעתי שתיק הנדודין הזה היה מכוון, והוא התעקש לא להזיז אותו כדי להכריח אותי לשבת בצד הסמוך למסדרון האוטובוס, מה שחשבתי שזה לא בסדר לעשות. ואת כל זה חישבתי לאחר שהוא אמר את שמו, ואז נפתחה השיחה האמיתית.
הוא המשיך ואמר, שהחרדי הזה בסדר גמור. ואולי אלוהים רצה שהוא ישב שם (מול האישה, מה שהחשבתי לא צנוע לחרדי). הרעש באוטובוס, הפחד שאולי מדובר בצדיק נסתר, הכל הימם אותי. האנגלית שלו הייתה רהוטה משלי, והיה לה מבטא זר. זה גרם לי לחשוב שאולי מדובר ביוסף הצדיק, כי אחרי הכל יוסף הצדיק ידע לפחות שבעים שפות, ואברהם יוסף ידע אנגלית רהוטה במבטא ישראלי בלתי מוסבר. ועוד לא אלא שטריגר העניין היה בעניין צנוע, והמומחה לענייני צניעות נשים זה יוסף הצדיק. יתרה מכך, השם אברהם נוסף לגרים, ויוסף הצדיק נתקיים לפני מתן תורה, ולכן היה אפשר להוסיף לו את השם אברהם כמו שנותנים לגר, לפני מתן תורה.
אברהם יוסף מדבר הנה והנה באנגלית, והוא מחטיף משפט שאני מבין: האם זה צירוף מקרים שאנחנו בזוגות, כלומר אני מולו. הוא ממשיך לדבר ואני מתבייש. אני מרגיש שיש לו רוח הקודש, ואני כבר מדמיין איך הוא רואה את הטומאה שלי, את זה שיש לי תאוות נשים ושאני בעל תשובה בניסיון ושפגמתי בדברים כאלה ואחרים. ואף על פי כן המבט שלו היה חד ונעוץ. הוא לא היה בעל נימוסים של הומלס מטורלל מהרחוב. האנגלית שלו הייתה רהוטה, השפה שלו הייתה עניינית. לא היה בכלל חיוך על הפנים שלו אלא מבט רציני ונוקב, ולמרות זאת הרגשת שהוא רוצה בטובתך. לפתע באמצע השיחה הוא אמר לי: אתם לא יותר רחמנים ממני. ימים לפני המפגש הזה באוטובוס עברתי על הגמרא שאומרת "אין אתם יותר רחמנים ממני". זה לימוד תלמוד שאומר שמתאבלים על המת עד שנה, ולאחר מכן מפסיקים. בעצם, באותה תקופה השתמשתי בלימודי גמרא כדי להרגיש טוב עם עצמי, וכדי להרגיש שאני לא חוטא ופושע כל הזמן. אז כשהוא שלף משפט שחשבתי עליו ימים לפני כן בקביעות הנחתי שזה מהראייה הרוחנית שלו וקריאת המחשבות שלו. כי הרי, המשפט הזה שומש למטרות הרגעה עצמית. זה היה האישור הדתי שלי להירגע, כי לא קיבלתי אישורים חילוניים. הייתי צריך הסבר דתי למה מותר לי להפסיק לענות את עצמי בכל ההקפדות והחומרות האלה. הוא החטיף עוד משפטים שלא הבנתי ולא שמעתי, מחמת הבלבול, הדי-אסוציאציה שהרגשתי, ההלם, הפחד, והמבטא הישראלי באנגלית שלא היה ברור. ולפתע שוב הבנתי אותו, והוא אמר לי: לפעמים אנחנו חושבים יותר מדי. הוא קם מכיסאו, ואמר לי באנגלית- "חיים טובים". הוא שאל אותי איך מסמנים לאוטובוס לעצור, והוא ירד באוטובוס מהתחנה.
את המקרה הזה פירשתי כשליחות משמיים, וכאות מאלוהים לעזור לי במאבק שלי. מאחר שסירבתי להסברים רגילים, ואפילו בהסברים דתיים שיתנו לי מרגוע לא הסתפקתי, לבסוף הרגשתי שכן שלח אלוהים איש משימה להרגיע אותי, ביודעו שאני אתייחס ברצינות ובכובד ראש למי שאני מחשיב אותו כצדיק נסתר, או כבעל ראייה רוחנית שתסביר איך הוא ציין משפט שחשבתי עליו בלבי.
...
הסימנים מהיהדות, או האירועים שהחשבתי לסימנים, ויש עוד בהם יותר מאשר סיפרתי, במספר וכן בפרטים, ערערו אותי. זה נתן משקל שגרם לי להאמין במחשבות השווא.
לא אובחנתי בסכיזופרניה או כל סוג של סכיזופרניה ופסיכוזות. אבל נותר בוודאות לדעת שיש לי נטייה להתנתק מהמציאות, גם אם היא לא על הסף הרפואי שמוגדר בספרי הרפואה של הנפש, כדוגמת הICD והDSM.
...
צורת המחשבה שלי הייתה והנה אסוציאטיבית ומילולית. דוגמה לכך היא, שאני נוטל לימודי יהדות עד עצם היום הזה ומשתמש בהן. לדוגמה- האם להכין קפה לאמא שלי. יש כאן כמה שאלות. דבר ראשון, האם אתה מחטיא אותה כי היא לא אומרת ברכת שהכל. מצד שני- זה כיבוד אב ואם וממילא היא לא שומרת על כך. צד שלישי נוסף הוא- שצריך להכיר בכוחות של עצמך, ולא לדחוק בעצמך יותר מדי. מצד רביעי- פעמים שצריך להתאמץ.
כלומר, מקרה פשוט שבפשוטים שאורך לא יותר מחמש שניות יכול באותן חמש שניות לערב חמישה נושאים שונים לפחות וכמה לימודים ביחד מן הגמרא, כדוגמת מעשיות מהתלמוד, סיפורי צדיקים, מדרשים, וכתבים מספרי המוסר. דוגמאות לכך הן:
- בניסיון להשיג משהו מאדם מסוים, זה הסכים בתנאי שלא אדבר על העניין עם אחרים, משום שהברכה במסווה. מיד עלו בדעתי דוגמאות מסיפורי חסידים, בהם חוסר אמונה או עין הרע הפריעו לנסים להתקיים, ולפיכך הדמויות בסיפור לא זכו לישועה או להצלחה לה ציפו.
החישוב שלי היה אישי: דבר ראשון, לא ידעתי מי נחשב תחת הסיפור, ומה אסור לספר. אולי אסור לספר למי שכבר יודע עליו? והאם מותר לספר בעניין הכללי, כגון שאם העניין היה עזרה כספית, האם הוא היה אוסר עליי לספר רק שאני מבקש ממנו עזרה כספית, או שאסור היה עליי לדבר בכלל בנושא הזה שאני לכתחילה מחפש עזרה כספית או עזרה בכלל? התנאים לא היו ברורים, אבל בצורת היהדות זה המצב, חוסר בהירות. עלה אצלי השיקול האישי שעליי לספר על הנושא בגלל שבעבר נכוויתי מייחוס פרשנויות למצבים כאלה, בהם נטלתי אחריות מוגזמת, והדבר הוביל בכלליותו להתפרקות נפשית. כלומר, הייתי צריך לעשות דווקא. מצד שני, רציתי הצלחה בעניין, והאמנתי וחששתי שהוא צודק, שהברכה תתבטל ושסופי יהיה כגון הדמויות בסיפורים החסידיים שנכשלו תחת זה, ואות קלון בידיהם.
לבסוף, הכרעתי את החישוב הכללי- אני אספור עשר שניות, אבקש מה’ עזרה, ומה שיקרה יקרה, אם ייכשל העניין כי הפרתי את התנאי שייכשל, ואם לא הנה מה טוב.
- אפילו בעת כתיבת הטקסטים האלו עלו החישובים בידי- האם לחשוף את העניינים הפרטיים שלי. מצד אחד- קבלת ביזיונות. סיפורים חסידיים מדברים על קבלת ביזיונות, אז אם איחשף ואובך לפחות אתבזה ויתנקו מעבירותיי, או שבכלליות יוטב לי. והנה מה עוד, שאפתח חוסן בה’, בבחינת עזות לקדושה, עז כנמר, לפתח את המידה שלא להתבייש מאדם בכלל אלא על עניין שקדוש בו להתבייש בו. ובכל זאת, אני לא דתי יותר, אז למה לי לספוח את העניין הדתי? אף על פי כן, אני מאמין בקיום המערכת הקוסמית-רוחנית הזאת בהיקף מסוים, לצערי, ולכן אני נאות לכבד את החוקים שלה.
ולעומת זאת- אפשר לומר שמדובר בכילוי הכוחות. אם אכתוב את הטקסטים האלה הדברים האלה יתישו ממני, כוח שאוכל לשמור לדברים טובים אחרים. מתי עושים מצוות יתר על חשבון מצווה חובה?
לא עוד, אלא שזה עלול לגרום לפיתויים ולניסיונות בעתיד. אם בניסיון שלי לשפר את המידות ולהילחם כ"ארי" אחשוף מידע שיביך אותי, ושיוביל לשימוש במידע הזה בידי אדם אחר בצורה אחרת, בעתיד ייתכן שהטקסט יוביל אותי למחלוקת עם אדם, ואצטרך לעמוד בו בניסיון של מידות ובין אדם לחברו.
כלומר, אחזור ואדגיש, למוח הפועל והמתפקד ההחלטות הכי קטנות כמו כתיבת טקסט יכולות להניב ענפים רחבים ושלמים של קבלת החלטות. אני לא מתפאר בזה, כי אין אידאל בסבל מיותר, אך זו מציאות.
...
גם כרגע, בין הטקסטים המיופים האלה, אני נמצא במעקב. אם המשמעות היא כאבי ראש, בלבול וספק. חשש לגבי איך הטקסט ייתפס. ביקורת עצמית על חוסר הסדר והארגון בטקסט. הייאוש והתסכול מזה שאני אפילו לא מצליח לפרט על רבע ממה שהולך לי בראש, אם בגלל זיכרון מצומצם בדיעבד ואם בגלל שכרגע בשניות האלה לא קורה משהו כזה שאני יכול לדבר עליו. אני תוהה למה אני כותב את כל זה. אולי טעם ממחשבות השווא שלי גורם לי לחשוב שאהיה כותב ספר, ממשיך דרך היהודית של כתיבת ספרים. אולי אני מדמה, בצורה גרנדיוזית ומושלית, שיש משמעות דרמטית-נטפליקסית לכל הדרך והחוויה שלי. הספק מכרסם בי, לשאול, מי מהם האידיוטים המצויים בארץ הזאת מספיק חכמים ומצויים כדי להתייחס לנבכי הנפש ולשאלות ברורות וספציפיות כאלה? מי צריך לשמוע ממני השוואה מדויקת על מה שעברתי בתקופה רעה, מי צריך לשמוע ממני איך סט מחשבות שלם וגדול שמערב לפחות שלוש מקומות גמרא ולימודים יהודיים עולה כשאני מכין קפה? אני מדבר על התרבות של אחיזת הפרטים הדקדקנית והרצחנית של היהדות, אבל בסופו של דבר, אני אפילו יותר דקדקן ונתפס-על-פרטים מהרבה מהרבנים שאני לועג לגישה המכבידה שלהם.
אבל אני אוסיף את מידת הקאונטר שלי, ההתנגדות והאיזון- אני כותב את מה שיש לי לכתוב. אני כותב כרגע כמו סנוב מנופח שחושב שהוא משהו משהו, ובשפה פורמלית שאני לא רגיל בה, אבל זה מבוסס על מסע של דם שבו התחכום היה אמיתי ולא לשם ניפוח, סנוביות או אגו. ברגעים אלו תחכום היתר שלי הוא קרדום לאגו, ובלשון היהדות-גאווה, אבל בזמנים של כאב זה לא היה אגו, זה היה מציאות. כשסבלתי ממחשבות של חוכמה לא הרגשתי גאווה, הרגשתי עבד. הרגשתי כאב. הרגשתי תחושות שאני לא מאחל גם למחבלים. אז על סמך זה אני ממשיך לכתוב, למרות שהטקסט לא אנושי וכנה כמו שהוא יכל היה להיות. אם העור שרוף, הבשר תחתיו אדום ורך, ועל סמך הבשר הפנימי אני ממשיך.
...
אם חבר ניגש אליך ומבקש כסף, האם אתה נותן לו או לא? דת אחת יכולה לומר שכן או שלא. ביהדות יש תהליך קבלת החלטות מפורט, שיכול להתרחש בפחות מעשר שניות, לפי כוח השכל של האדם.
השאלות של- האם זה לפי ההלכה, והאם זה מותר או אסור, עולות ישר. אבל הן השאלות הקלות. בפועל, יש הרבה פרטים שהם בין לבין.
האם יש לך כסף לתת לו? האם אתם נמצאים במקום שבו אתה יכול לתת לו כסף בלי שאנשים יראו? גם בגלל עין הרע והברכה ששרויה בסמוי, וגם בגלל בושה. אולי הוא לא רוצה שתיתן לו שם.
האם הוא מנסה אותך? אם כן, אתה יכול לתת לו, ולנהוג בתמימות, והוא יעשה מה שירצה, אבל את שלך תעשה. האם אשתך רוצה שתיתן לו? אולי הכסף שאתה נותן לו יוצא מהפה של אשתך או של הילדים שלך. אולי הכסף שאתה נותן לו הולך למטרות שאסורות בהלכה, כמו ללכת לבית בושת. אולי הכסף הזה הולך למימון רבנים שמדברים נגד חז"ל, עוד פעולה שאנחש שהיא אסורה.
האם אתה יכול מכל הבחינות האלה, אבל אתה עצמך מתקשה לתת לו כסף. איפה אתה מותח את הגבול? מצד אחד, צריך לעשות מצוות. מצד שני, אם אתה עושה אותן כמו שעשיתי אני בעבר אתה עלול למצוא את עצמך בלי כוחות. אין חיוב תורה בהכרח שמחייב לתת לו כסף סתם ככה, אז למה לעשות משהו שמתיש אותך נפשית כי אתה חומד כסף וקשה לך לנדב מידך למישהו אחר, רק כדי שאחר כך בתפילת ערבית, בגלל הדילמה והקושי שהיה בדבר הזה, לא תוכל להתפלל נכון ואפילו לא תגיע לתפילה? כלומר, מצוות יתר על פני מצוות חובה.
ואפילו אם לא תעבור על מצוות חובה, אולי אתה מקשה על עצמך יותר מדי. אולי אתה דורש מעצמך יותר מדי. ביהדות יתעקשו להפיל על אנשים חובות ומשקלים, עם סיפורים חסידיים שמצוצים מהאצבע, אבל אולי אתה לא צריך להילחם כל הזמן. אולי, אתה צריך להכיר בעובדה שגם אם יש לך הרבה כסף יתר, קשה לך לתת כי אתה קמצן, וזה בסדר? אולי אתה לא צריך לתת הכל בבת אחת. אולי אתה יכול לתת לו רק חלק קטן מהכסף במקום? אולי אתה יכול לתת לו כסף בתנאי שהוא יעזור לך במשהו אחר בלי תמורה כספית מצדו?
---
אם הדוגמה הקודמת של החבר שמבקש כסף עייפה אתכם הקוראים, אתם מוזמנים להזדהות עם מעט מן החוויות שלי. פרוצדורות כאלה היו עולות לי על דברים פחות דרמטיים ונדירים מבקשת כסף פורמלית. עם המשקלים האלה הייתי צריך ללכת. ובדוגמה הקודמת, יכולתי לציין גם אזכורים מקבילים לרעיונות-אורחות צדיקים, מסילת ישרים, גמרא שמדברת על כך שלא כל צדקה היא טובה, ועוד.
ביהדות נותנים לך מסגרת של דוגמה, וכדי להילחם בקטנות הראש שלה מרחיבים אותה דרכה. משמעות הדבר היא, שכמו שמתפלפלים כדי למצוא שמשהו אסור, יבוא חסיד אחר ויתפלפל כדי למצוא היתר. במקום להגדיל את הראש ולחשוב כמו אדם שפוי ומאוזן, שמסתכל על התמונה הכללית, עלולים ליפול אל תוך הכור של חשיבת היתר ואחיזת היתר.
בפועל, מבחינה קוגניטיבית, אפשר לשייך את התופעה של האחיזה בפרטים, האסוציאציות, והדקדקנות המילולית-נסיבתית לעובדה שיהודים בעלי VIQ (אינטליגנציה מילולית) גבוה מן הממוצע. במחקרים נוירופסיכולוגיים שנעשו בעשורים האחרונים, הופיע מדד אחד שמסמל פרופיל קוגניטיבי של יהודי ממוצע- אינטליגנציה מילולית גבוהה בהרבה מן הרגיל.
אולי הנטייה הקוגניטיבית הזאת גורמת את כל הסחרור המחשבתי הזה אצל יהודים. לדעתי, זאת אמת חלקית אם לא גמורה, שאנשים לא מוכנים לדבר עליה. באופן אירוני, יש בחסידות ובכלל היהדות רעיון מרדני לקדושה, שגורס שצריך לפעמים לזרוק את השכל. אבל כשמדובר בעצם ההתעסקות המוגזמת בהפיכת כל בעיה למילולית, ככל הנראה תמצאו התנגדות רבה. כלומר, היהודים מוכנים לזרוק את השכל, אבל מה עם לא לזרוק את השכל, אלא לשנות אותו? אולי במקום לגשת לכל סוגיה הלכתית ולהיכנס לפלפול חסר טעם וריח שלא משרת כלום חוץ מדופמין ואזור במוח שמרגיש סיפוק כתוצאה מהתהליך הקוגניטיבי. אולי במקום זאת, אפשר לגשת לזה בצורה מתמטית או אנושית רגילה? כלומר, אנחנו מדברים על עבודת המידות ועל העובדה שאדם צריך לפעמים לסטות מהטבע של עצמו, אבל מה עם חשיבה קוגניטיבית? אולי אתם היהודים צריכים גם לסטות מסוג החשיבה עצמה לפעמים, ולא להתמקד בסוג אחד של חשיבה שמופיע אצלכם סטטיסטית כתחום חזק ומצוי?
אולי היינו זוכים לפחות דוגמה, ופחות טירוף הלכתי וסחרור מחשבתי, אם היינו מרחיבים את הדעת ופועלים בעוד תחומים קוגניטיביים, מלבד הסתמכות מוחלטת על ניתוח מילולי מופשט.
דוגמאות לפירושים דתיים בחיי היום-יום
מחשבות לפעמים לפתע מנכרות בי, ומעלות פרשנות לאירועים פשוטים פיזית. לדוגמה:
- חשבתי מחשבה לא צנועה ולפתע ראיתי מרבה רגליים. חשבתי לעצמי במחשבה חטופה, מה אם זה כעונש או לפחות כלי מניעה להסיח את דעתי מן המחשבה הלא צנועה.
- חשבתי מחשבה לא צנועה ולפתע ראיתי ג’וק מהופך על גבו ומת. חשבתי לעצמי, מה אם הג’וק הזה הוא גלגול של אדם שמת וכל מטרתו הייתה לתקן את עצמו בכך שהתגלגל כג’וק מת דוחה שבעצם הדחייה שלו פעל להסיח את דעתי מהמחשבה הלא צנועה ובכך בעצם לסייע לשמור על טהרת המחשבה שלי. חשבתי לעצמי, מה אם אני אמשיך לחשוב בנושא הזה, ולאחר מכן ה’ יפסיק לשלוח לי ג’וקים מתים, ואז אני אהיה ב"מסלול הרשעים" יותר, כלומר, פחות צרות ימצאו אותי, אך לכל הפחות עטיפת ה’ תתמעט מעליי, אם לא בכלל שאסבול בסוף הימים חלילה.
- שמעתי מוזיקה בחתונה, והרגשתי לא טוב. מיד שייכתי את הפירוש שאם המוזיקה כל כך חזקה מבחינת הדציבלים עד שעצם החזה שלי רועד ממש, אולי משמע הדבר שלמעשה הטומאה של המקום ושל האנשים שהם לא שומרי תורה ומצוות בקהל נשים שלא שומרות על צניעות למעשה חודרת לעצמות שלי דרך חוזקה המוזיקה הזאת. עוד מחשבת גדלות של "מר נשמה גבוהה מיוחדת וגדול הדור", שאיכשהו סובל סבל שאדם רגיל לא סובל. בעת הכתיבה שלי את הטקסט הזה, סבלתי דבר איום ונורא שאני לא יכול לתאר אותו, ושאלתי את עצמי למה אני סובל את זה ולא אחרים. אחד הפירושים שקפץ לראש הוא שאני נשמה גבוהה והם בהיותם סתומים, תרתי משמע, רוחנית ושכלית, לא מצליחים להרגיש בנבכי הסבל כמו שאני הרגשתי. התחושה שחוויתי היא מפחידה, ואני לא רוצה לתאר אותה. היא תחושה נפשית, וכשחווים אותה המחשבה להתאבד גוברת. כמובן שבעלות המחשבה הזאת לראש שלי החשש עלה, שאם אתאבד סופי יהיה במציאות תקועה של סבל רציף מהסוג הזה. כלומר, אני מוקף באימות לאבקראפטיאניות, דברים מזוויעים לחלוטין.
- חשבתי מחשבה לא צנועה, וישר עלה בי הדמיון שאחד ההורים של מושא המחשבה הזה, כלומר האדם שחשבתי עליו בצורה מתאווה, מסתכל עליי בשיפוטיות מן השמיים. בתוך התרחיש הזה כמו בהקיץ חלמתי תרחיש בו אני עושה מעשה עם מושא המחשבה, והורה מושא המחשבה, ההורה של האדם אליו התאוויתי, צופה בי כמו במימד הרוחני באותה השעה. תחושת הליווי ואלף העיניים, סגנון האח הגדול, מתרחשת אצלי בתדירות.
- התרבו אצלי מרבי הרגליים מחמת האיזור בו אני גר. לרוב לא הייתי רואה מרבי רגליים בחדרי שלי, והייתי מעלה בדעתי שהחדר הפרטי שלי מוגן ממרבי רגליים לרוב, כמן מחוות אלוקים לחסוך ממני חוסר נעימות גמור, כי זה גרוע יותר מאשר לראותם בסלון. וכעת, נצפה אצלי מרבה רגליים מטפס על הקיר מעל המיטה, ומיד חשבתי בדעתי שזה סימן להיחלשות רוחנית אצלי, או כאילו ה’ הסיר מעליי את העננה הזאת, ונתן לי להרגיש אותם. העליתי בדעתי את הזיכרון של הפיגוע בבני ברק שהתרחש לאחר מותו של הרב קנייבסקי, ביחד עם הפירוש שלאחר שהרב קנייבסקי נפטר למעשה נעלם המגן של העיר ובכך ה’ נתן לפורע לפרוע בעיר בני ברק. וכך דימיתי בדעתי מיד שאולי זה אותו המצב כמו בחדר שלי. היה מאוד מביך לפרט את החוויה הזאת, כי כשאתה חווה את זה אתה לא שואל שאלות, אבל כשאתה כותב את זה בתצוגה לאדם אחר הטון המתקבל הוא שונה, והוא אחד של ביקורתיות וכמעט לעג כלפי החוויות של עצמך.
- קיבלתי אזוב מאחד מצאצאיו של רב גדול ומפורסם ככוח וסגולה לשינה טובה, והייתי מניח אותו מתחת לכרית. כיבדתי את האזוב, וייחסתי לו חשיבות, ואף הייתי מזיז אותו כדי לא להרע לו אם הייתי מסדר את המיטה וכדומה. תמיד דאגתי לא לאבד אותו. יום אחד הייתה לי שיחה לא נעימה עם זה מבן צאצאיו שנתן לי את האזוב, שיחה שבה פגעתי באדם הזה, ובנסיונו לפייס אותי הציע לי אפילו פריט אחר. סירבתי, ואמרתי שלא אקבל את החפץ האחר ממנו. אציין שבאותו ערב ממש לאחר השיחה התקשרתי אל זה האדם ויישרתי את ההדורים איתו. ביקשתי סליחה, זה ביקש ממני, ויצאנו בפרק חדש וטוב. למחרת, סידרתי את המצעים ולפתע אני שם לב שהאזוב נעלם. אולי כשסידרתי את המצעים הזזתי אותו למקום אחר. מכל מקום, האזוב נעלם. טרחתי בכיבוד האזוב, ואף על פי כן לא הועיל לי. יישרתי את ההדורים ואף על פי כן לא הועיל לי. דת כזאת קשה.
היה קשה הדבר. איך ייתכן שעל טעות שעשיתי נענשתי שהאזוב נלקח ממני? האם זה כי זלזלתי ברב? או כי לא הייתי נחמד אל צאצא הרב שנתן לי את זה במיוחד? מה ההיבט של הפגיעה שביצעתי שנענשתי בהיעלמות האזוב המבורך? וקשה הדבר להכיל, שלמרות שתיקנתי באותו ערב את הדבר, את הנעשה אין להשיב והאזוב עדיין סופו שנעלם. ואולי זאת רק אמתלה מאת שמיים, שלמרות שהבסיס הוא אכן כתגובה למעשה רע שעשיתי, מעז יצא מתוק, ולמעשה עכשיו שהאזוב נעלם אפשר להמשיך לסמוך על אלוהים למטרות שינה טובה. כלומר, היו את הפירושים הדתיים השליליים, אבל בעבודתי הגעתי למקום שבו אני יכול גם לפרש צד טוב בדבר הזה. מכל מקום, בתוך כל הבלבולים שלי נטיתי בתפילה ופנייה קצרה לאלוהים ואמרתי לו במילים אחרות: אני ניסיתי לכבד את האזוב, ויישרתי את ההדורים, וחיפשתי את האזוב ואני לא מוצא. העניין הזה שלך, ולא אטריד את עצמי בו יותר. יש אלוהים, ומעל הדת והרעיונות והפירושים שלה ושלי אפשר פשוט לפנות בפשטות בתפילה קצרה.
להמון אם לא כל בני האדם יש תרחישים ודמיונות, אבל העוצמה, האינטנסיביות, והאפקטים לאחר המעשה, ביחד עם המהירות והתדירות בה הדמיונות והפירושים האלה עולים אצלי, והצורה בהם הם כל כך אוטומטיים ולפעמים באים אחד אחרי השני בראשי, זהו אני חושב עניין לא ממוצע, ולא שגרתי. אני מאמין שאני סובל מפעילות יתר של המוח, יותר מהאדם הממוצע. ביהדות יכנו את זה תכונה של אדם גדול בפוטנציאל, ואני מכנה את זה כלוב של אגו. אתה מוזמן לחטוף את פרס הקדוש המעונה, מדליה של אדם שסובל על היותו גדול. אני מעדיף לחיות טוב ולא להיות גדול ולסבול.
העצבות
ביהדות יש מונח לתיאור תחושות רעות, או דיכאון בכללן. "עצבות". התחושה של הזמן שכיניתי "המחלה" יכול להשתייך למה שאפשר לקרוא לו עצבות.הרבה תחושות הרגשתי, ובהן-
- דיכאון בבחינת חוסר חיות, כמו מת שמהלך, בלי שמחה ובלי הנאה בדברים. עיקר התחושה של הדיכאון כמו שהוא ידוע הוא חוסר חיות וחוסר הנאה מעצם החיים, וחוסר רצון לפעול, ואם פועלים אז בכורח ומתוך הרגל והכרח ובלי חיות מיוחדת או תחושת שמחה וחיבור רגשי למעשה.
- תחושת חושך. התחושה הזאת היא כלליות של סט של תחושות, וכמו שבקפה ייתכן שלפעמים תוסיף יותר קפה ופחות מים או יותר חלב ופחות קפה, כן אפשר לשייך לסטים האחרים של תחושות. בתוך תחושת החושך יש את היבט חוסר התקווה הגמור, תחושה של ייאוש, וכן יש את תחושת החושך המעפילה, שהיא מעין תחושה רעה, שאני תוהה על טבעה אם היא כוללת היבט של אשמה או מצפון מתחת לכל השכבות היותר חיצוניות שלה. התחושה הזאת נוראה, ובמובנים מסוימים היא גרועה יותר מהדיכאון של חוסר החיות, כי היא יותר אקטיבית ופחות פסיבית.
- עצבות רגילה. זאת עצבות כגון שאדם מת, או שמשהו רע קרה למישהו. מבין תחושות העצבות במקרה האישי שלי אני תופס אותה כפחות מצויה משאר התחושות למרות היותה יותר מצויה בלשון היומית של האדם הסטנדרטי, ואני גם מוצא אותה פחות גרועה בטבעה משני סוגי ה"עצבות" האחרים.
רבי נחמן מברסלב דיבר על העצבות, והאריז"ל ציין עצבות בכתביו דרך המהרח"ו.
יש לציין שמזמן האריז"ל והלאה הבחינו בהבדל בין העצבויות האלו, לבין עצבות של לב נשבר. אפשר לנסות לסווג מתוך כוונתם שהעצבות הרגילה והשלישית קרובה יותר לעצבות של לב נשבר, ויש שיסווגו אותה כעצבות לב נשבר. עצבות לב נשבר, מבלי לתאר את טבע התחושה עצמו, שכן זה כמו להסביר ריח לאדם שלא הריח את הריח מימיו, היא עצבות שבגינה יש תקווה וכמיהה. בניגוד לעצבויות האחרות יש חוזק בתוך העצבות הזאת, כמו שבתוך כעס יש תחושת חיות ועשייה לפעול. לכן, בתוך תחושת התקווה והכמיהה מופיעה נקודה טובה וחיובית, שלא מופיעה בשתי העצבויות האחרות שציינתי.
יש להבחין ולומר שנפש האדם מורכבת, וקשה לי לכוון בדיוק למה התכוונו אנשים מאות שנים לפניי, שגם לא פירטו בצורה מדויקת על חודו של קודקוד את התחושות הללו. אני מנסה לראות את ההגדרות כפי שאני חושב שהתכוונו אליהן. באמת, עולם התחושות הוא מורכב וייתכן שאדם ירגיש כמה תחושות בבת אחת בלי לשים לב לתחושות הפחות דומיננטיות. יש לקורא להשכיל ולהבין מתוך עצמו דבר, ולא להסתמך על הבורות וחוסר הדיוק שלי או בחוסר ההבנה שלו את הטקסטים של הרבנים האלה ודמויות אחרות.
הסברים דתיים שמנציחים הפרעות נפש
מכל מקום, מבואר בעניין הדת ההסבר הנתון, שמצוין בשער הגלגולים של האריז"ל, שנשמות גבוהות פעמים שדווקא ייתקלו בקשיים גדולים ובעצבות, ובתחושות שבימינו אנחנו נכנה כדיכאון, מרה שחורה, מלנכוליה וכדומה. אבל, זאת חרב פיפיות. להסתמך על הכתבים הדתיים לבריאות הנפש זה הימור מסוכן. לפעמים בשביל האגו אתה תיטה לחשוב שאתה נשמה גבוהה, שאתה כזה וכזה, רק בשביל להרגיש מיוחד. וזה עלול ליצור מצב שבו הגאווה שלך כבולה בעובדה שאתה סובל מעצבות. כלומר, בגלל שאתה נשמה גבוהה אתה סובל מעצבות, ואם לא תסבול מעצבות אולי אתה לא גדול כמו שחשבת. האגו כאן כובל את הפרס של להרגיש מיוחד ונעלה לעונש של העצבות עצמה. עסקה לא משתלמת, וזה קרה לי. אני כותב את הטקסטים האלה כאילו לשווא. אבל מכל מקום אני כותב אותם.פעמים שהדת רק החריפה את מצבי מבחינה נפשית. ברגע שאתה חושב שאתה סובל בגלל משהו מגלגול קודם, או רעיון רוחני כזה או אחר, אתה מאבד את התווה ואת המחשבה שיכולת לפתור את הבעיה, ואתה לא מצליח אפילו לנסות לפתור את זה, כי גם ככה זה "גלגול קודם", אז אין ביכולתך דבר לעשות ואתה כבול למערכת הזאת. ארור הדבר הזה, אם אמת ואם שקר. אנחנו מצויים בעולם פרקטי שבנוי על פסיכיאטריה חצי כושלת, אבל עם חלקים מתקדמים ברפואה, ואין צורך יותר להישען על הדת במקום שהיא לא מיטיבה לנו. שתיקרא זה כפירה, ברגע שהלצים יסבלו את הדברים שסבלתי ושאחרים כמוני סובלים אולי נוכל לשוח. עד אז, השתיקה יפה.
ראיתי בהיותי במסגרת דתית את המוח שעולה באש לאחד מן התלמידים. הוא היה נוטה לחשוב שהוא המשיח. הוא סבל מחשיבת יתר והתעצמות של קוגניציה. במילים פשוטות- המוח היה באוברדרייב. הוא היא מכיר בחלק מכתבי הקבלה ובעניינים האלה, וכך יצא שהוא היה צריך להאדיר את עצמו. הוא סובל בגלל נשמתו שגבוהה אפילו משל משה רבה רבינו, כך אמר במילים אחרות פעם אחת. וזה יצר מצב שבו הוא היה תקוע. הוא חיפש הסבר דתי לסבל שלו, ואז ההסבר הזה כבל אותו בחזרה לאותו הסבל, וההסבר הכניס אותו למערכת היגיון שלפיה זאת משימה דרמטית וקשה מאוד לצאת מן הבעיה. נדמה לי שזה החסיר בו תקווה או קרקוע. לתת דת בידיים של אדם עם בעיות נפש עלול להתפוצץ.
הדת היהודית המודרנית היא דוגמה, וסט מערכות שכובלות אותך. המשתתפים שלה משתמשים בהסברים כאלה ואחרים כדי להסביר בעיות- בעיות רפואה בנפש ובגוף, בעיות כלכליות, ועוד צרות. ובאותו מטבע, הם יוצרים גם פתרון לזה. אלא שהפתרון מנותק מן המציאות. הרבה יותר קל להתבלבל בענייני קבלה ובספירות, מאשר במדע. במדע, אם אתה רוצה לראות שהמכשיר שלך עובד אתה הולך ובודק אותו. אם אתה רוצה לראות שההיגיון המתמטי שלך עובד אתה הולך ויוצר הוכחה ונותן לקולגות לעבור עליה ולאמת אותה. אבל בענייני קבלה, מדובר בהיגיון שבלתי ניתן לחזור עליו בצורה עקבית, רצופה וחלקה. לומר לאדם שבגלל גלגול קודם הוא סובל, לא מאפשר הרבה מחקר. את מי תשאלו, את אלוהים? תרימו טלפון ותשאלו את אליהו הנביא אם זה נכון?
ושוב, ייתכן שיש אמת במערכת ההיגיון הפזורות והמבולגנות של הדת, ייתכן שהן אמיתיות. מכל מקום, אל לאחד להסתמך עליהן, אלא אם הן יעבדו בשבילו. וזו אזהרה חמורה, מפי הדובר, להטיל ספק בניתוח. ייתכן שאני מחטיא, ושאני אצור בכך סיפור חסידי בו בגללי לא האמנתם אמונת צדיקים ברב ופספסתם הון רוחני וישועות, ואני אחטוף על זה שהאבדתי מכם אמונה.
ואם אלוהים שומע, כמו הניסים שהוא עושה במציאות הפיזית כן יעשה במציאות הרוחנית ויעקם את ההיגיון הקבלי כפי שירצה.
כל מה שכתבתי הרגעים האלו הם לא כלום, אלא מילים של בן אדם. אולי אני טועה ואולי אני צודק, אני לא יודע. אני כותב כמו בן אדם פשוט שמברבר מהפה, אבל יש לי מעט ענווה להודות בזה.
כשקראתי עוד משער הגלגולים, במה שהבנתי מן הכתב הקבלי הזה, התעורר בי חשש שמא אני מזיק לעצמי. הסבר דתי קבלי פרוע שעלה בראשי היה- אולי נשמתי לא מזוככת מספיק לעמוד בזה. אולי מחמת טבע הנשמה הגבוהה שלי אני מתגרה ביצר כשאני קורא דברים כאלה שדווקא מהיות נשמתי גבוהה משפיעים עליי בקלות. אולי אני מתגרה ביצר?
אבל הייתי צריך לעצור את זה. אם אני מתחיל להשתמש באבסטרקציות רוחניות ואני מחשב אם לקרוא טקסט או לא, ומפחד שמשהו יקרה, ייתכן שדווקא מחמת הפחד זה יקרה, באופן פסיכולוגי של פלאסיבו. ואני אכתוב בצורה צינית: "ואשר יגורתי יבוא לי".
ועוד פחד עלה בי, שאולי אני מתגרה ביצר כשאני כותב את כל הטקסטים האלה. אולי העולם עוד לא זכה לקרוא אותם, ואולי אני לא זכיתי להיות מסוגל להעביר אותם. אולי משהו יקרה לי כי אני מקליד אותיות במקלדת.
צריך לומר ולהודות על האמת, לבדוק לפי צורך ולא בהכרח, האם המערכות הקבליות אמיתיות. אני מוצא שלשאול רבנים ודמויות מהיהדות זה חסר טעם. תבדקו עם עצמכם, ואפשר לשאול את אלוהים בשיחה פרטית וישירה. לא צריך מתווכים כדי לצאת החוצה ולדבר אל השמיים.
לאחרונה הייתה לי בעיה של מים רותחים שלפתע אצו במקלחת, באופן אקראי. ראיתי שהפחד במקלחת שהמים הרותחים יגיעו פתאום היה גרוע לאין שיעור יותר מאשר כשהמים הרותחים הגיעו וכמעט השאירו כוויה. וכך, גם אם המערכת הקבלית נכונה, אולי עדיף לחטוף את האפקט שלה מאשר לפחד מהאפקט מראש.
יש המון דוגמאות במערכת היהודית לאמונות שיכולות לטרטר נפש של אדם. לדוגמה, יש אמונה אחת שבימי שישי הסטרא אחרא, האוגה בוגה המפחיד של מערכת הרוע הרוחנית, פעילה ומתגרה באנשים לקראת שבת קודש. זה יכול ליצור מצב שלמאמינים בקלות יום שישי נעשה רע, כי הם מאמינים שהסטרא אחרא רודפת אחריהם עם נבוט להכות בהם.
בנוסף, הסברים על חוסר מזל בכל חודש אב, שנחשב חודש צער לישראל. מובא שעדיף לא לתבוע את הגויים בחודש אב, ולכן, אדם שמאמין לפחדים האלה עלול להשתתק בחודש אב.
הרבה אמונות ביהדות, לאין שיעור, גוררות את היטרטרות הנפש. ומה שנצפה על פני השטח הוא, שאפילו אם ההסברים נכונים בבשרם, עצם ההתעסקות בהם מובילה ליותר נזק מאשר תועלת. במצב כזה נוצר מצב אירוני שבו המזור היהודי מספק תרופה קטנה לבעיה אחת ומכה גדולה של בעיה חדשה.
נערך לאחרונה:
