המסלול המזולימבי
1. גירויים טבעיים והתנהגותיים (מפעילים את המסלול דרך החושים)
גירויים אלו גורמים לתאי העצב באזור הטגמנטום הגחוני (VTA) לשחרר דופמין באופן פיזיולוגי אל גרעין האקומבנס:- צרכים הישרדותיים בסיסיים: אוכל (במיוחד מזון עשיר בסוכר ובשומן), שתייה בעת צמא, ופעילות מינית.
- אינטראקציה ואישור חברתי: קשר עין, מחמאות, תחושת שייכות, וגם ייצוגים דיגיטליים שלהם כמו לייקים, תגובות והודעות.
- חידוש והפתעה (Novelty): מידע חדש, סקרנות וכל גירוי בלתי צפוי. המוח מתוכנת לחקור שינויים בסביבה כי בעבר הם העידו על הזדמנות או סכנה.
- ציפייה לתגמול (רמזים מותנים): הצליל של ההתראה, ריח של קפה, או כניסה לאפליקציה. במקרים רבים, הרמז שמקדים את התגמול מפעיל את המסלול בעוצמה רבה יותר מהתגמול עצמו.
- הישגים ופעילות גופנית: עמידה ביעד, פתרון בעיה מורכבת ופעילות אירובית.
2. חומרים כימיים ותרופות (מתערבים ישירות בסינפסה)
כאן המונח "מגרה" מדויק פחות, כי חומרים אלו אינם רק מעבירים מידע חושי אלא משנים את הביוכימיה של המסלול:
- סמים ממריצים (כמו קוקאין ואמפטמינים): מונעים פינוי של דופמין או מאלצים את תאי העצב לשפוך מאגרי דופמין לסינפסה ללא קשר לגירוי חיצוני.
- חומרים פסיכואקטיביים נוספים (ניקוטין, אלכוהול, אופיואידים): נקשרים לקולטנים ספציפיים ב-VTA ומסירים מנגנוני בלימה טבעיים (כמו עיכוב של נוירונים מסוג GABA), מה שגורם לירי מוגבר של דופמין.
- תרופות מרשם: תרופות להפרעת קשב (כמו מתילפנידאט/ריטלין) מעלות את זמינות הדופמין כדי לשפר מיקוד, בעוד שתרופות אנטי-פסיכוטיות חוסמות קולטני דופמין (D2) כדי להפחית פעילות יתר במסלול זה.