או שאשאל קצת אחרת, האם הלובוטומיה נתפסת ככזאת כי היא באמת כזאת באופן שאינו תלוי בזמן, מקום וחומרת המחלה, או שהיא נתפסת ככזאת רק בדיעבד ש"גילו"/גילו טיפולים יעילים יותר?
בפועל גם היום הרבה טיפולים נראים מפחידים, ברבריים, לא אנושיים ואכזריים. רק שאין להם חלופה.
וכאן לדעתי צריך להבדיל בין הדיון האקדמי הפנימי ששם חוסר חלופה לא טיעון תקף, למצב שבו יש אנשים שקיומם בחברה מסכן את החברה ואז אפשר לטעון שבמקום להחזיק אותם בהסגר כשהם סובלים יש לתת טיפול גם אם טומן בתוכו סיכונים מסויימים.
מה אתם חושבים?
בפועל גם היום הרבה טיפולים נראים מפחידים, ברבריים, לא אנושיים ואכזריים. רק שאין להם חלופה.
וכאן לדעתי צריך להבדיל בין הדיון האקדמי הפנימי ששם חוסר חלופה לא טיעון תקף, למצב שבו יש אנשים שקיומם בחברה מסכן את החברה ואז אפשר לטעון שבמקום להחזיק אותם בהסגר כשהם סובלים יש לתת טיפול גם אם טומן בתוכו סיכונים מסויימים.
מה אתם חושבים?