רלטיביזם אפיסטמי: הטענה שכל ידע הוא תוצר של מבנה דיסקורסיבי מובילה לאנומיה מושגית. אם כל נרטיב הוא "בדיוני" באותה מידה, כיצד ניתן להבחין בין ניתוח ביקורתי לבין אידאולוגיה במסווה?
שלילת הקוהרנטיות ביזור הסובייקט וערעור משמעות הטקסט אמנם נראים רדיקליים, אך בפועל הם מייצרים חסינות רטורית לכל ביקורת אפשרית, ולעיתים נדמה שהטקסטים הפוסט-סטרוקטורליים נכתבים כך בכוונה.
היפרטקסטואליזציה ההתעקשות לקרוא כל תרבות כטקסט (ע"ע קליפורד, גירץ) מנותקת את ההתנסות האנושית מהקונטקסט החברתי שלה, ומעדיפה פרשנות סמיוטית על פני תצפית אתנוגרפית.
רדוקציה של כוח הכלת כל תופעה תרבותית למטריצה של "כוח", לפי המודל הפוקויאני, יוצרת תמונה חד-ממדית של החברה כאילו כל פעולה היא תולדה של מנגנוני משטור וביופוליטיקה.
מחיקת הסובייקט הגישה מדברת רבות על דה-קונסטרוקציה של העצמי, אך בפועל שוללת את הסוכנות האנושית. כך נוצרת פרדוקסלית שיטה שמוחקת את האדם שהיא מתיימרת להעצים.
עייפות פרפורמטיבית תיאור הזהות כ"פרפורמטיבית" בסגנון ג'ודית באטלר הפך לקלישאה תיאורטית. כל דבר נעשה "ביצוע", עד שאין כל דרך להבחין בין תוכן אותנטי לבין תיאטרון של סמלים.
מישהו יכול להציע הגנה שלא נשענת על התחמקות אירונית מביקורת?
@blackarch
שלילת הקוהרנטיות ביזור הסובייקט וערעור משמעות הטקסט אמנם נראים רדיקליים, אך בפועל הם מייצרים חסינות רטורית לכל ביקורת אפשרית, ולעיתים נדמה שהטקסטים הפוסט-סטרוקטורליים נכתבים כך בכוונה.
היפרטקסטואליזציה ההתעקשות לקרוא כל תרבות כטקסט (ע"ע קליפורד, גירץ) מנותקת את ההתנסות האנושית מהקונטקסט החברתי שלה, ומעדיפה פרשנות סמיוטית על פני תצפית אתנוגרפית.
רדוקציה של כוח הכלת כל תופעה תרבותית למטריצה של "כוח", לפי המודל הפוקויאני, יוצרת תמונה חד-ממדית של החברה כאילו כל פעולה היא תולדה של מנגנוני משטור וביופוליטיקה.
מחיקת הסובייקט הגישה מדברת רבות על דה-קונסטרוקציה של העצמי, אך בפועל שוללת את הסוכנות האנושית. כך נוצרת פרדוקסלית שיטה שמוחקת את האדם שהיא מתיימרת להעצים.
עייפות פרפורמטיבית תיאור הזהות כ"פרפורמטיבית" בסגנון ג'ודית באטלר הפך לקלישאה תיאורטית. כל דבר נעשה "ביצוע", עד שאין כל דרך להבחין בין תוכן אותנטי לבין תיאטרון של סמלים.
מישהו יכול להציע הגנה שלא נשענת על התחמקות אירונית מביקורת?
@blackarch