3.4 האפריורי הסינתטי מחדש (II): החלת הלוגיקה
הדוגמה השנייה של קאנט לשיפוטים סינתטיים־אפריוריים מתוך האסתטיקה הטרנסצנדנטלית שלו יוצרת נתק רדיקלי עוד יותר מן המושגיות ומן ה״אודותיות״. נזכור את ההקבלה שמור מציע בין פסוקי־הדמה חסרי־המשמעות של ויטגנשטיין לבין מחשבותיו של קאנט ללא תוכן. לפי מור, האחרונות הן בכל זאת «מחשבות», הן כוללות «הפעלה ממשית של מושגים», והן «אמיתיות או שקריות».
אפיון זה תואם את תפיסתו של קאנט לגבי מחשבות מושגיות על דברים כגון האל והסובייקט הנואומנלי, שאינן מתאימות לאינטואיציות.
אולם לצד מחשבות ריקות כאלה, שיטתו של קאנט מאפשרת גם שיפוטים עיוורים שאינם מערבים מושגים כלל. הדוגמה המובהקת לשיפוט הטוען בצדק להכרחיות שאינה תלויה במושגים היא שיפוט היופי. יתרה מזו, קאנט סבור שניתוח שיפוט היופי רלוונטי באופן ישיר לא רק לענייני טעם, אלא גם לאפשרות להחיל מושגים על הטבע ולאפשרותה של מדע הטבע.
ההכרה המתמטית הטהורה אינה נובעת ממושגים, אך היא כוללת «בניית מושגים» באמצעות הצגת אינטואיציות אפריוריות התואמות למושגים. ובעוד שהאינטואיציות הגאומטריות אינן מושתתות על מושגים, הן מובילות למשפטים הניתנים לביטוי מושגי ושניתן להחילם על טבע המאורגן במרחב ובזמן.
לעומת זאת, שיפוט היופי אינו נשען על מושגים ואף אינו מוביל אליהם. הוא גם אינו עוסק בדבר כלשהו, משום שללא מושגים אין אפשרות לייחס תכונות לאובייקטים. במקום זאת, שיפוט היופי טוען לקיומו של קשר הכרחי בין צורה הנתונה בחושים לבין תחושת העונג של הסובייקט.
מה שמצדיק את הטענה להכרחיות הוא שכוח השיפוט — אותה יכולת המעורבת בהתבוננות בלתי־מושגית בצורה — כפוף לעיקרון אפריורי משלו, עיקרון המצדיק חקירה טרנסצנדנטלית.
מכאן מסיק קאנט כי בעיית ביקורת כוח השיפוט שייכת לבעיה הכללית של הפילוסופיה הטרנסצנדנטלית: כיצד ייתכנו שיפוטים סינתטיים־אפריוריים?
העיקרון האפריורי השולט בכוח השיפוט הוא עקרון התכליתיות הפורמלית, הידוע גם בשם «חוקיותו של המקרי באשר הוא מקרי».
בניגוד לעקרונות של ההבנה ושל התבונה המעשית, המחוקקים תחום מסוים, לעיקרון של כוח השיפוט אין תחום משלו. הוא אינו מבסס טענות על הטבע כפי שעושים שיפוטים קוגניטיביים, באמצעות הכפפת הפרטים למושגים; והוא גם אינו קובע מה על האדם לרצות כפי שעושים שיפוטים מעשיים באמצעות מושג החירות.
העיקרון פשוט מסדיר את השימוש הרפלקטיבי בכוח השיפוט — כלומר, שימוש שאינו מתחיל מן המושגים אלא מן הפרט הנתון בחושים.
משום כך, ובניגוד לעקרונות אפריוריים אחרים המסוגלים לשמש בסיס לדוקטרינה, עקרון התכליתיות הפורמלית הוא עיקרון של ביקורת בלבד. ואף על פי כן, קאנט טוען שהעיקרון הזה, שנחשף באמצעות ניתוח שיפוט היופי, נדרש ל«הכרה בכלל».
כאשר קאנט מציג את העיקרון האפריורי של כוח השיפוט, הוא מכנה אותו עקרון «התכליתיות של הטבע בריבוי חוקיו האמפיריים». במבט ראשון, הוא מציין, העיקרון הזה «נראה כמעט טאוטולוגי ושייך ללוגיקה בלבד».
אולם הלוגיקה אינה מסוגלת להסביר מדוע אובייקטים פרטיים שונים בטבע צריכים להיכלל תחת מושג נתון, מבלי להיכנס לנסיגה אינסופית של הצדקות מושגיות לעצם החלת המושגים. לכן העיקרון חייב להיות טרנסצנדנטלי וסינתטי.
כדי להימנע מן הנסיגה הזאת, עלינו להיות מסוגלים לראות את הפרטים כמאוחדים, ובכך כמתאימים למושגים, באמצעות שיפוט המבוסס על תחושה ולא על מושג.
מכאן מסיק קאנט שעקרון התכליתיות הפורמלית הוא «תנאי האפשרות של החלת הלוגיקה על הטבע».
ב־טרקטטוס טוען ויטגנשטיין, כידוע, שאילו לא היו בעולם אובייקטים, אזי מובן של משפט אלמנטרי אחד היה תלוי באמת של משפט אלמנטרי אחר — מסקנה שהוא אינו מוכן לקבל משום שהיא מובילה לנסיגה האינסופית הטמונה בה.
הוא גם מציע שהסובייקט מכיר את האובייקטים מבחינת צורתם. ידיעה זו, שאינה ניתנת לביטוי, היא ידיעה של גבולות המציאות האמפירית, המציאות ה״מוגבלת על ידי מכלול האובייקטים״.
ויטגנשטיין כותב:
ה״ניסיון״ שאנו זקוקים לו כדי להבין את הלוגיקה אינו בכך שמצב דברים זה או אחר מתקיים, אלא בכך שיש משהו; אבל זה איננו ניסיון.
הלוגיקה קודמת לכל ניסיון — לכך שמשהו הוא כך.
היא קודמת לשאלה «כיצד?», אך לא לשאלה «מה?».
קשה שלא להבין את ה״מה״ כמתייחס לאובייקטים, המקנים לעולם את צורתו הבלתי־משתנה.
עבור מור, אמירה זו מעידה על הדחף «לומר מה מבסס את עצם מהותה של המציאות, הנתפסת כדבר שאפילו הלוגיקה אינה קודמת לו», ומכאן האפשרות לפרש את גבולות השפה כגבולות ממשיים.
סאליבן מבקר את מה שהוא מכנה פרשנויות «ממוקדות־אובייקטים» של ה־טרקטטוס, משום שלדעתו הן הופכות את התיאור הטרקטטיאני ל״מעין אקסטנסיונלי״. לפי השקפתו, התייחסותו של ויטגנשטיין לידיעת האובייקטים אינה אלא החזקתו של מושג פורמלי של אובייקט.
אולם אם אנו מתייחסים לאובייקטים רק מבחינת צורתם — ובכלל זה צורתם המרחבית־זמנית — ובמנותק מן התוכן החומרי שלהם, אזי האקסטנסיונליות המדוברת מקבלת אופי פורמלי יותר.
אף שקיימים יחסים אפריוריים בין המחשבה למציאות שהם מהותיים יותר מכפי שהמשפטים האנליטיים מסוגלים להכיל, יחסים אלה עדיין בלתי־תלויים בכל מצב־עניינים ממשי הניתן לביטוי.
אין אנו זקוקים לניסיון ביחס לשאלה אילו מצבי־עניינים מתקיימים בפועל כדי להבין את הלוגיקה; איננו צריכים לדעת כיצד האובייקטים מצורפים זה לזה בפועל. אבל אנו כן זקוקים ל״אי־ניסיון״ בכך שיש משהו.
במידה שהדבר פירושו לדעת, למשל, שכתמים חזותיים חייבים להיות בעלי צבע כלשהו, שצלילים חייבים להיות בעלי גובה כלשהו וכדומה — הרי שהמשהו הזה כבר נתפס כחוקי.
---
החלת הלוגיקה על העולם
ההסבר של ויטגנשטיין עצמו לכך שהלוגיקה אינה קודמת ל״מה״ הוא כדלקמן:
ואילו לא היה הדבר כך, כיצד היינו יכולים להחיל את הלוגיקה? אפשר לנסח זאת כך: אילו הייתה לוגיקה גם אילו לא היה עולם, כיצד יכולה להיות לוגיקה כאשר יש עולם?
אם קוראים את האמירה הזאת לאור הדיון של קאנט בעיקרון האפריורי של כוח השיפוט כתנאי האפשרות של החלת הלוגיקה על הטבע, הופכת האמירה הסתומה של ויטגנשטיין למובנת יותר.
הלוגיקה אינה יכולה להיות קודמת לשאלה «מה?», משום שהדבר שעליו הלוגיקה מוחלת חייב כבר להיתפס כניתן לעיצוב בהתאם למבנה המושגי של הצורה הכללית של המשפט. הדבר אפשרי רק אם קיים קשר אפריורי בין האופן שבו אנו שופטים את העולם לבין העולם «כפי שמצאתי אותו».
אצל קאנט, הקשר המתגלה בשיפוט הרפלקטיבי אינו מוגבל ליכולת להחיל מושגים על פרטים אמפיריים. לדעתו, גם השיטתיות של חוקי הטבע האמפיריים נשענת על עקרון כוח השיפוט.
כלומר, עצם מפעל מדע הטבע נשען על ההנחה האפריורית שניתן להכפיף חוקי טבע פרטיים לחוקים כלליים יותר.
אצל קאנט הנחה זו מתבטאת בכללים היוריסטיים כגון עקרון החיסכון, חוק הרציפות, והעיקרון שאין להרבות בעקרונות מעבר לנדרש.
אף שכללים כאלה הוצגו באופן מסורתי כ״אמירות של חכמה מטפיזית״, הם אינם נגזרים מן הטבע ואף אינם ניתנים להוכחה מתוך מושגים. תחת זאת, הם ביטויים של העיקרון האפריורי של כוח השיפוט, שלפיו אנו יכולים תמיד להניח שלכל הדברים שבטבע יש צורה שאפשר להכיר בה כחוק כללי.
ב־טרקטטוס אנו קוראים:
בני האדם חשו מאז ומתמיד שחייב להיות תחום שבו התשובות לשאלות מצטרפות זו לזו באופן סימטרי — אפריורי — לכדי מערכת סגורה בפני עצמה.
תחום הכפוף לחוק: Simplex sigillum veri.
בהמשך, מיד לאחר הערותיו על המתמטיקה, ויטגנשטיין דן במעמדם של חוקי הטבע. הוא פותח בטענה שחקירת הלוגיקה פירושה «חקירת כל החוקיות».
הוא שולל את האפשרות שחוק האינדוקציה יהיה «חוק של הלוגיקה» ואפריורי, משום שהוא משפט בעל מובן ולכן בעל תוכן חומרי.
אבל הדבר אינו נכון לגבי חוק הסיבתיות. לפי ויטגנשטיין:
חוק הסיבתיות אינו חוק אלא צורה של חוק.
אף שאינו אנליטי באופן מובן מאליו, הוא אפריורי.
ויטגנשטיין מוסיף שבני האדם הניחו שחייב להיות «חוק של הפעולה המינימלית» עוד לפני שידעו בדיוק כיצד הוא מנוסח.
המסקנה היא שהתובנה האפריורית הזאת היא פורמלית, ולכן היא שייכת ללוגיקה.
באותו אופן הוא שולל אמונה אפריורית בחוק שימור האנרגיה, אך קובע שיש לנו «ידיעה אפריורית של האפשרות של צורה לוגית».
ולכן:
כל המשפטים האלה, ובכללם עקרון הטעם המספיק, חוקי הרציפות בטבע וחוק המאמץ המינימלי בטבע וכו׳ — כולם תובנות אפריוריות ביחס לצורות שבהן ניתן לנסח את משפטי המדע.
הדוגמאות שמביא ויטגנשטיין תואמות את העקרונות היוריסטיים שקאנט מציג כביטויים של עקרון תכליתיות הטבע.
יתרה מזו, ככל שניתן לראות, דרך ההנמקה של ויטגנשטיין תואמת את הסברו של קאנט לתפקידו של העיקרון האפריורי של כוח השיפוט.
ויטגנשטיין שולל את האפשרות שחוקי הטבע הם הסברים בעלי משמעות לתופעות הטבע. במקום זאת, כדי של״גוף מדעי הטבע״, המורכב ממשפטים בעלי משמעות, יהיה מבנה — כלומר, כדי שיוכל להיות מאורגן באופן היררכי — אנו נדרשים לעיקרון פורמלי המאפשר את המבנה הזה.
סאליבן מכיר בכך שהערותיו של ויטגנשטיין על מדעי הטבע, יחד עם דיונו במתמטיקה והערותיו המאוחרות יותר על הערך, הן השתקפויות של הפילוסופיה של קאנט. אולם מכיוון שהוא מבין את האפריורי ב־טרקטטוס כאנליטי לחלוטין, הוא מפרש את ויטגנשטיין כמי שתוקף את קאנט ולא כמי שמסכים עמו.
אם המודל לאפריורי כמחוקק הטבע הוא מושגי ההבנה הטהורים של קאנט, הרי שהניגוד אכן מוצדק. ה־טרקטטוס אינו יכול להכיל משפטים או אמונות אמיתיים־אפריוריים על הטבע, משום שכל מה שהוא אפריורי מתייחס לצורה ולעולם לא לתוכן, ומשום שאצל ויטגנשטיין, בניגוד לקאנט, המובן דורש את שניהם.
אולם אם אנו לוקחים את נקודת המוצא שלנו דווקא מן ה־ביקורת על כוח השיפוט, הרי שהתובנות האפריוריות המנוסחות כ״עקרונות מינימום״, כגון חוק הפעולה המינימלית, אינן חייבות להיות משפטים בעלי משמעות ובעלי ערך־אמת על עובדות.
הן אינן חייבות לייחס דבר כלשהו לטבע, אם מבינים אותן כביטויים של העיקרון האפריורי השולט באופן שבו אנו רואים את הטבע ככפוף לחוקיות.
