וואלה זה ארוך. אבל למען הסר ספק, לדעתי תוקף הסמכות הרבנית הוא לא רק כגוף משפטי גרידא. וכן אני בעד חשיבה ביקורתית כמו שאני פתוח לשמוע פרשנויות מהצד השני. Ex sola Scriptura, 'בלשון הזאת' שלכם.
לגבי סמכות בענייני אמונה ודעה: לא בשמיים היא. על האדם לחפשה ולחקורה (וללמוד וללמד, וגם לעשותה). זה מה שנקרא להיות בן תורה.
מסכים שעיקר העבודה להכריע בעניינים ארציים, ואילו אני מבין מ-סתירות בין רבנים מחלוקות לשם שמים.
שנאמר אלו ואלו דברי אלוקים חיים
בפן ההלכתי: רב זה לא מישהו שנבחר באקראי, כמובן. כאשר רבנים גוזרים סייג לתורה, זה לטובת הציבור הבלעדית, עליהם לדעת מה הם אומרים.
התועלת של החכם זה היותו מורם מעם.
משל למה הדבר דומה: מעשה באדם אחד שהטיח באשתו תחת התאנה.
"ת"ש, אמר רבי אלעזר בן יעקב: שמעתי, שב"ד מכין ועונשין שלא מן התורה, ולא לעבור על דברי תורה אלא לעשות סייג לתורה; ומעשה באדם אחד שרכב על סוס בשבת בימי יונים, והביאוהו לב"ד וסקלוהו, לא מפני שראוי לכך אלא שהשעה צריכה לכך; ושוב מעשה באדם אחד שהטיח באשתו תחת התאנה, והביאוהו לבית דין והלקוהו, לא מפני שראוי לכך - אלא שהשעה צריכה לכך! מיגדר מילתא שאני" (יבמות, צ ע"ב).
פירוש: תָּא שְׁמַע [בוא ושמע], אָמַר ר' אֶלְעָזָר בֶּן יַעֲקב: שָׁמַעְתִּי שֶׁבֵּית דִּין מַכִּין וְעוֹנְשִׁין שֶׁלּא מִן הַתּוֹרָה, כלומר, בדברים שלא נאמר בתורה שיש להעניש עליהם, וְלֹא משום לַעֲבוֹר (שעברו) עַל דִּבְרֵי תוֹרָה, אֶלָּא לַעֲשׂוֹת סְיָיג לַתּוֹרָה. וּכגון מַעֲשֶׂה בְּאָדָם אֶחָד שֶׁרָכַב עַל סוּס בְּשַׁבָּת בִּימֵי יְוָנִים, ורכיבה על סוס אינה אסורה אלא מדברי סופרים וֶהֱבִיאוּהוּ לְבֵית דִּין וּסְקָלוּהוּ כמחלל שבת, לֹא מִפְּנֵי שֶׁהיה רָאוּי לְכָךְ, שהרי, כאמור, אין ברכיבה איסור סקילה, אֶלָּא שֶׁהַשָּׁעָה היתה צְרִיכָה לְכָךְ שהיו מזלזלים באיסורי שבת. וְשׁוּב מַעֲשֶׂה בְּאָדָם אֶחָד שֶׁהִטִּיחַ (בעל) בְּאִשְׁתּוֹ שלו תַּחַת הַתְּאֵנָה בחוץ, וֶהֱבִיאוּהוּ לְבֵית דִּין וְהִלְקוּהוּ, לֹא מִפְּנֵי שֶׁרָאוּי לְכָךְ שהרי אין איסור תורה אם הוא בועל את אשתו בכל מקום שירצה, אֶלָּא שֶׁהַשָּׁעָה היתה צְרִיכָה לְכָךְ מפני שרצו למעט את הפריצות. משמע שבית דין עוקרים דבר מן התורה אפילו על ידי מעשה בפועל כמו סקילה! ומשיבים: מִיגְדַּר מִילְּתָא שָׁאנֵי [לגדור דבר שונה] ובזה כבר אמרנו שבית דין (כנביא) מותר להם לעקור דבר מן התורה, כדי לחזק את קיום התורה בכללה (באדיבות "התלמוד המבואר" של הרב שטיינזלץ).
בפן הרוחני: אם דומה הרב למלאך ה' צבקות, תורה יבקשו מפיהו (מועד קטן יז ע"א)
איתא בגמרא (יז, א וכ"ה בחגיגה טו, ב): "אמר רבי יוחנן, מאי דכתיב (מלאכי ב, ז) 'כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו כי מלאך ה' צבאות הוא', אם דומה הרב למלאך ה' יבקשו תורה מפיו, ואם לאו אל יבקשו תורה מפיו".
מימרא ידועה זו נלאו בה חכמי לב לבארה, שהרי דרגת מלאך נשגבה וגבוהה עד מאוד, ואיך אם כן אפשר לומר שיבקשו תורה רק מרב שהגיע למדרגת מלאך ה' צבאות.ובספרים הקדושים האריכו לבאר שהכוונה שעל הרב לאחוז בתרומיות מידותיו של מלאך.
מה זה בא ללמדנו?
וכך מובא ב'דגל מחנה אפרים' מן אא"ז הבעש"ט הק' זי"ע:
"איך ימצא רב כזה בדור שיהיה דומה למלאך [...] ואמר הוא ז"ל שכך הוא הפירוש: 'אם הרב דומה למלאך ה' צבאות', היינו כמו מלאך העומד תמיד במדריגה אחת [...] אע"פ שזה אי אפשר לעמוד תמיד [...] מכל מקום גם קטנות שלו הוא גדלות גם כן לאדם אחר [...] שאינו נופל לשפלות ולקטנות מאוד [...] אז 'תורה יבקשו מפיהו' - 'יבקשו' דייקא, היינו שמותר לשאול ולבקש ממנו שיאמר תורה, כי אינו צריך לחשוב שמא הוא כעת בבחינת קטנות".
(ויש להשוות דבריו בפרשת במדבר, שלא יבואו לראות את מעשי הצדיק בימי הקטנות ולקבלם תיכף, כגון מי שראה את מוהר"ן זללה"ה שותה קאווע בטלית ותפילין ונהג גם כן כך ונפל ממדריגתו).
בעל ה'תולדות יעקב יוסף' זי"ע מבאר את עומק הדברים בכמה מקומות, על פי מה שהאריך ב'כתונת פסים' אודות הדרך הנכונה "קשוט עצמך ואחר כך קשוט אחרים", שאיש המוכיח צריך להיות שלם בעבודתו ונדמה למלאך:
"כמו מלאך מלביש גוף גשמי בירידתו לעוה"ז כדי לעשות שליחותו ית' [...] כך האדם בהיותו מלובש בחומר הגוף בעוה"ז הוא רק לעשות שליחותו ית' בעוה"ז תורה ומצות [...] ולא שאר עסקים עסקי גשמי".
ובספר 'אור המאיר' העלה בדרך מליצה וצחות על המתנשאים בדור הזה שמדמים עצמם לגדולים והמה ערום ועריה:
"'אם הרב', מוסב על הרב מן המתפארים, 'דומה למלאך ה' צבאות', כלומר שמדמה את עצמו להם להיות מן הגדולים [...] 'תורה יבקשו מפיו', ואז כשיפתח פיו בתורה תדע נאמנה מה מעשיו בבית ובחוץ, ויגלה בעצמו חרפתו ושטותו, כי מדבוריו ניכר אם תלמיד חכם הוא, ופיו ענה בו".
