-
יצא עדכון חדש לחוקי האתר: לחצו כאן
דעה לא פופולארית לומר שמיא ( בשמיים ) במקום אלוהים זה עבודה זרה
- פותח האשכול Baboon
- תאריך התחלה
הוא איננו פועל מתוך הכרח חיצוני. כולו בפועל. המהות והרצון הם הוויה אחת שלו.
ולכן השאלה הזאת לגבי "הסיבה הראשונה" לא שייכת
נערך לאחרונה:
ציטוט מעניין מהאנאדה החמישית, טרקטט שמיני (וגם ככל הנראה מפה מגיעה האנלוגיה אוהב, אהוב והאהבה. שהביא אוגוסטינוס לכתיבתו).
Lovable, very love, the Supreme is also self-love in that He is lovely no otherwise than from Himself and in Himself. Self-presence can hold only in the identity of associated with associating; since, in the Supreme, associated and associating are one, seeker and sought one – the sought serving as Hypostasis and substrate of the seeker – once more God’s being and his seeking are identical: once more, then, the Supreme is the self-producing, sovran of Himself, not coming to be as some extern willed but existing as He wills it.
more than free, more than self-disposing? And who then could link us to chance, hazard, happening, when thus we are become veritable Life, entered into That which contains no alloy but is purely itself?
Isolate anything else and the being is inadequate; the Supreme in isolation is still what it was. The First cannot be in the soulless or in an unreasoning life; such a life is too feeble in being; it is reason dissipated, it is indétermination; only in the measure of approach towards reason is there liberation from happening; the rational is above chance. Ascending we come upon the Supreme, not as reason but as reason’s better: thus God is far removed from all happening: the root of reason is self-springing.
The Supreme is the Term of all; it is like the principle and ground of some vast tree of rational life; itself unchanging, it gives reasoned being to the growth into which it enters.
[ע"ע פלוטינוס - אנאדות, ספר ה', מאמר 8, חלק 15. "על הרצון וחופש הרצון של האחד" (Plotinus, The Enneads, VI.8.15: "On the Will and the Free Will of the One"). הוצאה לאור: Penguins Group].
Lovable, very love, the Supreme is also self-love in that He is lovely no otherwise than from Himself and in Himself. Self-presence can hold only in the identity of associated with associating; since, in the Supreme, associated and associating are one, seeker and sought one – the sought serving as Hypostasis and substrate of the seeker – once more God’s being and his seeking are identical: once more, then, the Supreme is the self-producing, sovran of Himself, not coming to be as some extern willed but existing as He wills it.
more than free, more than self-disposing? And who then could link us to chance, hazard, happening, when thus we are become veritable Life, entered into That which contains no alloy but is purely itself?
Isolate anything else and the being is inadequate; the Supreme in isolation is still what it was. The First cannot be in the soulless or in an unreasoning life; such a life is too feeble in being; it is reason dissipated, it is indétermination; only in the measure of approach towards reason is there liberation from happening; the rational is above chance. Ascending we come upon the Supreme, not as reason but as reason’s better: thus God is far removed from all happening: the root of reason is self-springing.
The Supreme is the Term of all; it is like the principle and ground of some vast tree of rational life; itself unchanging, it gives reasoned being to the growth into which it enters.
[ע"ע פלוטינוס - אנאדות, ספר ה', מאמר 8, חלק 15. "על הרצון וחופש הרצון של האחד" (Plotinus, The Enneads, VI.8.15: "On the Will and the Free Will of the One"). הוצאה לאור: Penguins Group].
הסבר מפורט על זה. ממליץ לקרוא ולהשכיל:
האחד
ההיפוסטזה הראשונה של השילוש האלוהי העליון נקראת בשמות שונים. לעיתים היא פשוט נקראת "הראשון". מבחינה לוגית, או דיאלקטית, היא האחד. מבחינה מוסרית, היא הטוב. בהיבטים אחרים היא נקראת הפשוט, המוחלט, הטרנסצנדנציה, האינסופי והבלתי-מותנה; ולעיתים היא נקראת גם האב. אי-אפשר לדעת אותה: הטבע שלה, או העל-טבעיות שלה, קיום-שמעבר-לקיום שלה, מתואר באופן תיאורטי באמצעות האמירה הפשוטה שהיא נמצאת מעבר לכל מה שאפשר לדעת, ובפועל בדרך כלל באמצעות שלילה של כל תכונה (דרך השלילה / via Negativa): כך, אם אנחנו קוראים לה "הטוב", אין הכוונה שאנחנו מייחסים לה תכונה מסוימת של "טוב"; הכוונה היא רק שהיא המטרה או התכלית שאליה הכול שואף. כאשר אנחנו אומרים שהיא קיימת, אין הכוונה ליותר מכך שהיא אינה שייכת לתחום של הדברים שאינם קיימים; היא נמצאת אפילו מעבר לתכונת ההוויה עצמה. היא אינה הבורא: בקושי נכון אפילו לקרוא לה "הסיבה הראשונה". הרוממות המבודדת שלה דוחה כל ייחוס כזה של פעולה; בתחום הזה של הבלתי-ניתן-לדעת, הסיבה הראשונה היא, באופן מדויק, עיקרון נמוך יותר מן "הראשון", שעליו אי-אפשר לדבר במונחים של החשיבה האנושית. אין לנו אפשרות לומר עליו יותר, וגם את המעט הזה יש לומר בזהירות אינסופית, תוך הסתמכות תמיד על משמעות עמוקה שנמצאת מאחורי המילים, מאשר שבקיום-שמעבר-לקיום שאי-אפשר לבטאו במילים הוא קיים, ובפעולה עליונה שאי-אפשר לבטאה במילים הוא פועל; שהוא נמצא בכל מקום, במובן שבלי קיום-שמעבר-לקיום שלו שום דבר לא יכול היה להיות, אבל הוא גם בשום מקום, במובן שהוא נעלה ומובדל מכל דבר אחר. ככל שהשפה וכל הכוח הבלתי-נכנע של המחשבה האנושית מאלצים אותנו לדבר עליו כעל "סיבה", עלינו לזכור שהוא סיבה רק במובן שהשלמות שלו כוללת פעולה, יצירה, או, במטאפורה הבסיסית אצל פלוטינוס, "תולדה" של משהו שאינו הוא עצמו: משום שהקיום, או הקיום-שמעבר-לקיום, כולל בתוכו פעולה שמבטאת את עצמו. הצורה המושלמת ביותר של פעולה כזאת היא מחשבה או שכל: לכן הקיום האלוהי, או הקיום-שמעבר-לקיום, מוליד מחשבה אלוהית או שכל אלוהי.
על העיקרון השכלי / Nous
המחשבה האלוהית הזאת היא, כמובן, ישות ממשית, הדבר הראשון שאפשר לייחס לו קיום, אפילו אם רק במובן מסוים ולא לגמרי ברור: היא שכל, או ליתר דיוק, השכל האוניברסלי. כפעולה, צאצא ותמונה של "הראשון", היא מעין תיווך עבורנו של האחד שאי-אפשר לדעת אותו. ביוונית היא נקראת νοῦς, מילה שתורגמה לעיתים, אולי לא בצורה מוצלחת במיוחד, כ"שכל אלוהי", ולעיתים כ"אינטליגנציה אלוהית" או "מחשבה אלוהית": בתרגום הנוכחי היא מתורגמת בדרך כלל במונח מעט מסורבל, אך שימושי ונוח, "העיקרון השכלי". באנגלית, וגם כן ביוונית, חשוב לשים לב שאותו מונח משמש גם עבור העיקרון והפעולה המקבילים אצל האדם: בשני התחומים, האלוהי והאנושי, "העיקרון השכלי" מציין את הדבר הגבוה ביותר שאפשר באמת לדעת. לכן, כדי לקלוט את המשמעות המיסטית או הדתית המלאה של הקטע, לעיתים יהיה נוח לקורא לתרגם אותו מחדש באופן זמני, כלומר להחליף את המונח "העיקרון השכלי" במילה "רוח", או, למרות חוסר הנוחות שבדבר, אפילו במונח "נשמה עליונה". עם ה-Nous הזה, או השכל האלוהי, או המחשבה האלוהית, או העיקרון השכלי האלוהי, מתחיל הקיום של הריבוי, המורכבות או הריבוייות: השכל האלוהי מכיל, או ליתר דיוק הוא עצמו, את τα νοητά — העולם המושכל או היקום המושכל, שנקרא לעיתים העולם המושכל או הדברים המושכלים. העולם השכלי או המושכל הוא מכלול המחשבות האלוהיות (וכן כל מה שקיים זה כל מה שיש במחשבה), הידוע בדרך כלל, במונח המוכר מהאפלטוניזם, בשם האידיאות. האידיאות, או המחשבות האלוהיות, הן ישויות ממשיות, שכלים וכוחות: הן המקורות הנצחיים, אב-הטיפוס והצורות השכליות של כל מה שקיים ברמות הנמוכות יותר. בהיבטים מסוימים, היה נכון יותר לקרוא לתחום הזה של הדברים המושכלים "העולם הרוחני": Caird מסכים עם Whittaker בכך שהוא מוצא בו דמיון רב לתפיסה של דנטה את מעגל המלאכים והרוחות המבורכות שהתאספו בהתבוננות ובשירות סביב כס האלוהים. העולם השכלי או המושכל מכיל, או אפילו במובן מסוים הוא עצמו, את כל השכלים או המחשבות הפרטיים, ואלה, כל אחד במינו, הם תמונות, ייצוגים, דימויים, "צללים" של השכל האוניברסלי או האלוהי. כל שלבי הקיום, אפילו עד לחומר, שהוא השלב הסופי, הנמוך ביותר והדימוי החלש ביותר של הישות הממשית, כולם נמצאים באופן "אידיאלי" מאז ומתמיד בתחום הזה של המחשבות האלוהיות, במכלול החכמה העליונה או ה"מחשבה". העיקרון השכלי העליון אינו יכול להיות בלתי-פורה: יחד עם פעולת המחשבה שלו קיימת פעולה נוספת, שאפשר לתאר, באופן גס, כ"פעולה של פעולה": החשיבה האלוהית "מולידה כוח המסוגל לממש את מחשבתה", כלומר כוח שמתאים ל"בריאה": הכוח שנולד כך הוא ההיפוסטזה השלישית של השילוש האלוהי.
על הנשמה הכוללת / All-Soul
ההיפוסטזה השלישית של השילוש האלוהי היא, אם כן, הנשמה הכוללת, או הנשמה האוניברסלית, או נשמת הכול: היא הנביעה הנצחית והתמונה של ההיפוסטזה השנייה, העיקרון השכלי. כפי שלעיקרון השכלי האלוהי יש, מנקודת המבט שלנו, שתי פעולות, האחת היא ההתבוננות כלפי מעלה באחד, והשנייה היא "הולדה" כלפי מטה, כך גם לנשמה הכוללת יש שתי פעולות: היא גם מתבוננת בעיקרון השכלי וגם "מולידה", מתוך השפע של השלמות שלה, את הדבר הנמוך ביותר האפשרי. לכן אנו מוצאים לעיתים קרובות ב"אנאדות" חלוקה מילולית של הנשמה הכוללת; אנו שומעים על העיקרון המוביל של הנשמה, או על הנשמה השמימית, המרוכזת בהתבוננות במה שנמצא מעליה, ומולה על הנשמה התחתונה, הנקראת גם הנשמה המתבוננת בטבע והנשמה היוצרת. התפקיד של הנשמה הזאת הוא ליצור או לעצב את העולם הנמוך יותר, העולם החומרי, לפי הדגם של המחשבות האלוהיות, ה"אידיאות" שנמצאות בתוך השכל האלוהי. העיקרון התחתון הזה של הנשמה נקרא לפעמים הלוגוס של היקום, או "עיקרון ההיגיון" של היקום. הנשמה הכוללת היא הסיבה הנעה של התנועה וגם של הצורה: באופן ישיר יותר משתי ההיפוסטזות העליונות או ה"מוקדמות" יותר של השילוש האלוהי, היא הסיבה הנצחית לקיום, לקיום הנצחי, של הקוסמוס, או "העולם", או היקום החומרי או הנתפס בחושים, שהוא הפעולה והנביעה, התמונה וה"צל" של הנשמה. היא, אם כן, הבוראת והעיקרון החי של כל מה שנמצא נמוך יותר, או "מאוחר" יותר, מן השילוש האלוהי. במובן שאין צורך לפרט כאן, הנשמה הכוללת כוללת בתוכה את כל הנשמות, והיא עצמה כל הנשמות: לצורך הבנה ראשונית ופשוטה של הקורא הממוצע, אפשר להציג זאת בבית השיר של Richard Watson Dixon: "There is a soul above the soul of each,
a mightier soul, which yet to each belongs:
there is a sound made of all human speech,
and numerous as the concourse of all songs:
and in that soul lives each, in each that soul,
though all the ages are its lifetime vast;
each soul that dies, in its most sacred whole
receiveth life that shall for ever last.
And thus for ever with a wider span
Humanity o’erarches time and death;
man can elect the universal man,
and live in life that ends not with his breath:
and gather glory that increases still
till Time his glass with Death’s last dust shall fill."
[מתוך הקדמת המחבר]
נערך לאחרונה:
Pure Act זה איך שאריסטו מכנה את זה. אין אצלו פוטנציאל לא ממומש. בעקרון הדרך של האדם להתקרב לקב"ה זה בהוצאה שלו מהכוח לפועל
אצל פלוטינוס להשתוקק אל האחד יותר מדובר על חוויה מיסטית-אקסטטית בלתי-אמצעית חסרת שכל
בריאה למול האצלה
עולם דיון שונה לחלוטין
נערך לאחרונה:
אלילות היא לא הבעיה האמיתית. כשלעצמה. הבעיה זו אי-רציונליות (שהיא מנת חלקה בלאוו הכי)
נערך לאחרונה:
כבר למדנו מקרל מרקס על הפסיכולוגיה של הדת. דת איננה אלא אופיום להמונים. כמו שיאמניה כינה זאת בעצמו: יהדות עבור נורמלניגגר המצוי זה מונותאיזם כמותי אבל פגאניזם איכותי.
בבחינת הנכונות: המטרה מקדשת את האמצעים. כאשר אתה קורא ספר דתי, מבעד לעין הרגש, אזי עליך להפוך זאת על הראש (כדבריו של קרל מרקס), לחלץ את הגרעין הרציונלי מן הקליפה המיסטית - גם פה יש ערך מוסף שהדת טומנת בחובה. האלגוריה. זוהי דרך המשל
בבחינת הנכונות: המטרה מקדשת את האמצעים. כאשר אתה קורא ספר דתי, מבעד לעין הרגש, אזי עליך להפוך זאת על הראש (כדבריו של קרל מרקס), לחלץ את הגרעין הרציונלי מן הקליפה המיסטית - גם פה יש ערך מוסף שהדת טומנת בחובה. האלגוריה. זוהי דרך המשל
@blackarch
"האלים" מוזכרים לעיתים קרובות ב"אנאדות": בדרך כלל המילים האלה אינן יותר משריד מאובן, מקרה של שפה ולא מציאות של מחשבה. אבל כאשר פלוטינוס מזכיר את אוראנוס (Caelus), את קרונוס (Saturn) ואת זאוס (Jupiter), הוא מציין באמצעותם את שלוש ההיפוסטזות של הישות האלוהית: הדבר הזה הוא חלק מההנחה הכללית שלו שכל השיטה שלו כבר כלולה בתוך הידע העתיק ביותר של העולם. כאשר אנו פוגשים את "האלים" ללא פירוט נוסף, עלינו להבין אותם בהתאם להקשר: לפעמים הכוונה היא לכל הסדר האלוהי; לפעמים למחשבות האלוהיות, לאידיאות או לאבות-הטיפוס; לפעמים לישויות נעלות שמובנות באופן כללי כקיימות מעל האדם וכמשרתות של העליון; לפעמים לכוכבים ולארץ, שנחשבים, לפחות מבחינת חלק הנשמה שבהם, כישויות אלוהיות; לפעמים המילים מציינות באופן כללי את נשמותיהם של אנשים נעלים; ולפעמים יש כאן קבלה מעורפלת ומנומנמת של התפיסה העממית של הדמויות האולימפיות. ה-DAIMONES הם, אם מדברים במדויק, כוחות נעלים שנמצאים מתחת ל"אלים": בפועל לעיתים קרובות מבלבלים ביניהם לבין האלים. אותה מילה מתורגמת כאן, בהתאם להקשר ולמשמעות שהיא נושאת באנגלית, כ"ישויות עליונות", ישויות שמימיות, רוחות אלוהיות ורוחות מבורכות.
[מתוך הקדמת המחבר]
ועוד הוא מאזכר את האגדה על הרקולס בתחילת האנאדה הראשונה
"האלים" מוזכרים לעיתים קרובות ב"אנאדות": בדרך כלל המילים האלה אינן יותר משריד מאובן, מקרה של שפה ולא מציאות של מחשבה. אבל כאשר פלוטינוס מזכיר את אוראנוס (Caelus), את קרונוס (Saturn) ואת זאוס (Jupiter), הוא מציין באמצעותם את שלוש ההיפוסטזות של הישות האלוהית: הדבר הזה הוא חלק מההנחה הכללית שלו שכל השיטה שלו כבר כלולה בתוך הידע העתיק ביותר של העולם. כאשר אנו פוגשים את "האלים" ללא פירוט נוסף, עלינו להבין אותם בהתאם להקשר: לפעמים הכוונה היא לכל הסדר האלוהי; לפעמים למחשבות האלוהיות, לאידיאות או לאבות-הטיפוס; לפעמים לישויות נעלות שמובנות באופן כללי כקיימות מעל האדם וכמשרתות של העליון; לפעמים לכוכבים ולארץ, שנחשבים, לפחות מבחינת חלק הנשמה שבהם, כישויות אלוהיות; לפעמים המילים מציינות באופן כללי את נשמותיהם של אנשים נעלים; ולפעמים יש כאן קבלה מעורפלת ומנומנמת של התפיסה העממית של הדמויות האולימפיות. ה-DAIMONES הם, אם מדברים במדויק, כוחות נעלים שנמצאים מתחת ל"אלים": בפועל לעיתים קרובות מבלבלים ביניהם לבין האלים. אותה מילה מתורגמת כאן, בהתאם להקשר ולמשמעות שהיא נושאת באנגלית, כ"ישויות עליונות", ישויות שמימיות, רוחות אלוהיות ורוחות מבורכות.
[מתוך הקדמת המחבר]
ועוד הוא מאזכר את האגדה על הרקולס בתחילת האנאדה הראשונה
פעם היית מביא לכאן תפילות. הייתי טוען שהן כפירה ומנסח מחדש על דרך השלילה. עכשיו גם תבין אותם יותר טוב.
האל והשכל לא ברור כאן. זה יותר באריסטוטליזם. בניאו פלטוניזם להגיד שהוא שכל זה גם בעייתי. אם הוא חושב אז יש ריבוי. אפלטון לא טוען כמו אריסטו שמהות השכל היא המחשבה. אצלו המחשבה תמיד קיימת אונטולוגית במנותק מהחושב. יש מצב שלפי הקבלה זה כפירה אבל צריך לבדוק.
גם תפיסת האידאה גרמה להרבה ריבים בין אנשי דת שרבו על זה. כמו שהיום רבים איזה ספורטאי טוב יותר אז היו רבים מי יותר צודק אריסטו או אפלטון/פלוטינוס. אפילו אפשר לראות ירידות מרומזות עליהם כל אחד לפי הפוזיציה שלו.
על הנפש הסברתי גם כמה פעמים כאן. המיתולוגיה היוונית מאוד מתעסקת בה.
הארוס אחד הדברים המעניינים. כי הוא יורד מאידאה הטוב עד לחומר. הוא הבן של אפרודיטה, היא מייצגת את הסימטריה, האסתטיקה ואידאת הטוב ואת התנועה המושלמת. הארוס נובע ממנה ויורד אל הנפש והחומר והוא סוג של סולם שאפשר לרדת ולהתרחק או לעלות ולהגיע אל התכלית של אהבת החוכמה.
גם כל מה שאפשר להגיד על האחד זה רק דרך יחס. גם הנוצרי שידבר על השילוש מדבר מתוך יחס ולא מתוך אמירה מה זה אלוהים.
במיתולוגיה גם השכל הנואוס מקבל התייחסות מתוך יחס דרך הפעולות של האלים שלא באמת קיימות ורק מובנות דרך המוגבלות של הנפש.
מזכיר קצת את פרמנידס שמדמה לתמונה סטטית ומסך עם חור שזז ואז נראה שיש שינוי אבל הוא לא קיים. הוא קיים רק בדוקסה שזה עולם הדעת, לעומת המציאות האמיתית האילתאה שהיא סטטית ולא משתנה
אני גיליתי שחלק גדול מהאלים הם יחסים שונים בתוך אותה מהות שכלית. הוא לא נבדלים ומובנים רק כיחסים בתוך עולם הנפש.
יש גם אלים שהם אידאות ויש אלים שהם עקרונות קוסמיים. המונותאיזם הפך אותם למלאכים. זה לא אמירה עובדתית, זה אמירה תכליתית. התכלית היא לא השכלים, היא המקור של המציאות
Asritotelianism was always sounding better
אריסטו מאז ולתמיד היה מסבר לאוזן ביותר.
אך הרמב"ם היה חייב לעשות מאמצים רבים כדי ליישב את דעותיו. רבו הפירושים שנתלו על אילן גבוה זה