בנוגע לציורו של רמברנדט אני מניח שפירושו של אויירבך לסיפור העקידה בהחלט תופס. הויתור על האתי של אברהם, והייסורים שלו בויתור הזה, הם-הם המרכז בסיפור העקידה. כבר ליבוביץ' המשיך את הקו הזה בסיפור, גדולתו של אברהם הייתה בזניחת האתי למען הדתי, ויתור על האנתרופוצנטריות למען התאוצנטריות הנשגבת ביותר. ורוזנצוויג אף המשיך את הרעיון בכך שגרס שעבור אברהם של אחרי העקידה, כל יום עם יצחק הוא בגדר נס (ובכך אפילו החוויה האתית־אנושית הרגילה לא שומרת על הפרדה מהדתי והנשגב, אלא מתמזגת בו, או יותר נכון, נעלמת בתוכו). העקידה מתארת לנו את השיח החי, הדינמי, והבועט, בין האדם לאלוהים. דיאלוג שהוא התגלות אלוהית שחודרת אל מעמקי יחס ה"אדם־אדם" (המוסר), ומרוממת אותם ליחסי "אדם־אל" (הדת). אצל רמברנדט רואים זאת במפורש, אברהם לא משליך את המאכלת מפני האתי (שהרי יצחק לא נראה בציור, לאברהם לא מביט בו כלל), הוא משליך אותה מתוך ציוויו של האלוה ובכך ייסוריו המוסריים נעשים לדתיים. מאידך גיסא, עצם שימת הלב שלנו לתהליך שעובר אברהם מוחקת לחלוטין את זיהויו עם הדתי. שכן אביר האמונה איננו ניתן להבנה אתית, ואילו בויתור של אברהם על יצחק אצל רמברנדט הוא ויתור שניתן להדהות איתו, ואז הוא הופך לויתור אתי ומאבד את כל משמעותו. לפיכך קשה לי לומר שאני מעדיף את יצחק ככלי זוטר בעלילה, שכן הדרמה המוסרית־דתית של העקידה מתרחשת רק בכך שאנו רואים את יצחק אל מול אברהם, וכשאנחנו חשים את ההזדהות ואת הרגש המוסרי כלפי יצחק, שכן רק בחוסר הזדהות מוחלט עם אברהם סיפור העקידה מקבל משמעות (ובזו גם לדעתי העליונות של התאוצנטריות של קירקגור על זו של ליבוביץ').
לסיכום: אצל רמברנדט יצחק הוא רק נספח לסיטואציה, ועיקר הסיפור הוא באברהם המקיים את הצו הדתי. אך דווקא מפני שזה מה שהוא ניסה להעביר, לפי איך שאני רואה את זה, ציורו לוקה בחסר (חרגתי מתחומי השאלה, מחילה).
^לדעתי הוא מבטא יותר טוב את התפיסה הקירקגוריאנית. אדישותו של אברהם אל מול סבלו של יצחק והמבט המאשים של המלאך, זהו הסמל של אביר האמונה. דווקא בגלל ההרגשה שהציור מביא, של ניכור כלפי אברהם, פה נמצאת החוויה הדתית באמת (ולכן הוא טוב בהרבה משל רמברנדט).
^גם הוא, כמדומני, נתן פירוש חיובי (איני זוכר אם זה היה בשם מישהו או מעצמו) לקאראווג'ו. הוא טען שהניסיון של אברהם הוא לא העקידה גופא, אלא בשאלה האם הוא יהסס במעשה העקידה או לא (ופה זה מתחבר לקירקגור ולתפיסת העקידה שהזכרתי למעלה). לדעתי אצל קאראווג'ו דווקא הדת היא הדבר הנעלה על הכל, תאוצנטריות במיטבה (כלומר, דת במיטבה, כפי שכבר למדנו ליבוביץ') , ואילו אצל רמברנדט לעומת זאת, מרגיש שהיה ניסיון ליצור עליונות דומה של הדת שכשל. באף אחד מהציורים אין ביקורת כלפי הדת, לפי איך שאני רואה אותם.
בטח כי מאוחר.
לדעתי הוא מבטא יותר טוב את התפיסה הקירקגוריאנית. אדישותו של אברהם אל מול סבלו של יצחק והמבט המאשים של המלאך, זהו הסמל של אביר האמונה. דווקא בגלל ההרגשה שהציור מביא, של ניכור כלפי אברהם, פה נמצאת החוויה הדתית באמת (ולכן הוא טוב בהרבה משל רמברנדט).
נ.ב: מקור השאלה הוא אונגר?